פסקי הרא"ש על חולין · פרק 1 · הלכה 23

השוחט במוכני של יוצר שחיטתו כשירה. ובגלגל של מים בכח ראשון שחיטתו כשירה. בכח שני שחיטתו פסולה: תניא נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה. אמר רב ענן אמד שמואל ל"ש אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה שחיטתו כשירה בדיעבד. אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה דחיישינן שמא ידרוס. והוה ליה למימר דרס אלא נקט לישנא דלהבא לאשמועינן דאפילו אי אמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה שמא ידרוס פעם אחרת. והא דקתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה לצדדין קתני. סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה. סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחוברת. רב פפא אמר בעופא דקליל. בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ ישראל מהו. וקאי בתיקו. פירש רש"י דרוש וקבל שכר הוא דצריכין אנו לעמוד על האמת אע"פ שכבר עבר. ולא נהירא לי דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר. אבל לקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן. והכי אמרינן בפ"ק דיומא דף ה: כיצד הלבישן כו' כיצד הלבישן מאי דהוה הוה. אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא. לע"ל לכשיבאו אהרן ובניו ומשה עמהן. אלא כיצד מלבישן למיסבר קראי בצוואה כתיב וכו'. ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות העובדי כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל: