קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות · פרק 13 · הלכה 7 · Segment 2

גמ' הטוען בראיותיו. שמביא ראיה שהיה לו דרך אבל אינו יודע באיזה מקום הוא דפליגי אדמון וחכמים:

מילתיה אמר. ריב"ח אמר דבריו והוא שארבע בני אדם מקיפין שדהו דכל חד וחד מדחי ליה ואומר דרכך לאו גבאי הוא אבל בשאדם אחד מקיפו מד' רוחותיו כיון שיש לו ראיה שהיה לו דרך לשדהו אף חכמים מודו דצריך ליתן לו דרך דממ"נ אורחיה גביה הוא:

אפי'. אדם אחד מקיפו מכל צד פליגי דאיירי בשאין לו ראיה וקסבר אדמון דמסתמא היה לו דרך הלכך ילך בקצרה וחכמים סוברים אימר דרך מחילה הניחו לילך לשדהו כל זמן שירצה אבל לא היה הדרך שלו א"נ שמואל מוקי למתני' באחד דאתי מכח ארבעה אדמון סבר מצי אמר מ"מ דרכא אית לי גבך וחכמים סברי מצי א"ל אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו:

ופריך תניא יהושע. תיקן להם לישראל מי שהוא טועה בין הכרמים והשדות בורר דרך לעצמו בכ"מ שירצה עד שהוא מגיע לביתו ואפי' שדה וכרם מליאים פירות הולך ואינו חושש א"כ מ"ט דרבנן דפליגי שהרי אף זה כיוצא בו שאין לו מקום לבא לשדהו יברור לו דרך לעצמו:

מקדר. נוקב כמו מקדרין בהרים דפ"ה דעירובין:

ומשני תניא יהושע. תיקן מי שהוא טועה שנוקב ויוציא שחשש להצלתו:

שמא להכנס. בתמיה וכי תיקן שיכול לכנוס לכתחלה בדרך שירצה והכא להכנס הוא:

תניא יהושע בגופו. כלומר ותו כי תיקן יהושע להציל גופו שחשש להצלת נפשות:

שמא בפרתו. בתמיה וכי תיקן שרשאי להוליך פרתו שהיא טועה בכל דרך שירצה והכא צריך דרך לשדהו להכניס פרתו לחרוש:

אר"י פרה וכו'. בא לתרץ הא דתנן בב"ק פ' הגוזל בתרא מתקנות שתיקן יהושע שיהא אדם הולך לתוך שדה חבירו וקוצץ את סוכו ונוטל את נחילו ואלו הכא אמרינן שפרתו אינו מציל אם היא טועה בין הכרמים וקאמר דשאני פרה שדרכה לחזור מעצמה הלכך לא ילך לתוך של חבירו ויפסידנו אבל נחיל של דבורים אין דרכו לחזור מעצמו הלכך התירו לו לקוץ סוכו של חבירו: