בן יהוידע על נדה · דף 13a

נָשִׁים דְּלָאו בְּנוֹת הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ, מְשֻׁבָּחוֹת. הנה בשער הכונות בדרושי הלילה בענין קריאת שמע שעל המטה כתוב וזה לשונו ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שכבת זרע לבטלה להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש וזה נרמז בפסוק (תהלים צא, י)'לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ' שאתה זכר הרעה שהיא פלונית אֵשֶׁת זְנוּנִים (הושע א, ב) 'וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' שהיא אשתך כמו שנאמר שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם (דברים ה, כו) עד כאן לשונו עיין שם.
נמצא גם הנשים מצוויים שלא להשחית הזרע שלהם להוציאו חוצה, ומה שאמר כאן 'נָשִׁים לָאו בְּנוֹת הַרְגָּשָׁה נִינְהוּ' רצונו לומר אין מזריעים על ידי משמוש ידיהם באותו מקום כאיש אשר משמוש ידיו באבר התשמיש אפילו שאין כונתו לעורר תאוה אלא בשביל איזה צורך מביאו לידי חמום וקשוי וממילא מביאו לידי הזרעה דדבר זה ליתיה בנשים אבל אין הכי נמי גם הנשים אסורות להשחית הזרע שלהן כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.
מיהו נראה גם באשה אם בעלה עושה משמוש ידים באותו מקום דרך שחוק והתעוררות תאוה ודאי גורם לה בזה הזרעה לבטלה ואיכא איסור של השחתת זרע כמו שאמר רבינו האר"י וגם הוא באותה שעה בא לידי קשוי ועכבת הקשוי גורם לצאת מן אמתו טיפות זרע קטנים ואף על גב דאין ראויים להוליד מהם איכא איסורא דהשחתת זרע כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל והשם יכפר בעד.
ובגמרא דיבמות (יבמות עו.) איתא אמר רבי הונא המסוללות זו בזו, ופירש רש״י משפשפות נקבתן זו לזו וכן המסוללת בבנה קטן דסנהדרין (סנהדרין סט:) ובגמרא דשבת (שבת סה.) איתא דשמואל לא שביק לבנתיה גניאן גבי הדדי ומסיק בגמרא משום דלא לילפן גופא נוכראה שיתאוו על ידי כך לשכב עם איש עיין שם. ואפשר דשמואל לא היה חושד את בנותיו שיתחככו זה בזה ורק היה חושש שלא יהיו ישינים בקרוב בשר.
ובטור אבן העזר (סימן ך') כתב נשים המסוללות זו בזו, פירוש מתחברות זו בזו דרך תשמיש אסור וזה מעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו שנאמר 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ' (ויקרא יח, ג) ואמרו חכמינו ז"ל (בספרא) מה היו עושים? איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נסית לשני אנשים עיין שם. וכן פסק בשולחן ערוך (שם) ונראה דאיכא איסורא בזה משום השחתת זרע דכל כהאי גונא יצא הזרע שלהם חוצה אך יש בה עוד איסור לאו משום 'מַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא תַעֲשׂוּ' כי איסור השחתת הזרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו אלא רק למדו זה מן מיתת ער ועונן (בראשית לח, ז) ודו"ק.

אֶפְשָׁר יַעֲמֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיַשְׁתִּין, אוֹ יַשְׁתִּין בְּעָפָר תִּחוּחַ, וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. יש להקשות והלא השחתת זרע היא ברגע והוה ליה למימר 'וְאַל יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רָשָׁע רֶגַע אֶחָד לִפְנֵי הַמָּקוֹם'?
ונראה לי בא ללמד לפי דרכו דאם חוטא ברגע אחד פוגם בכל השעה אשר בה אותו הרגע וכמו שביארנו במקום אחר שעשה הקדוש ברוך הוא חסד עם בריותיו שהניח לכל שעה כוכב ומזל כאשר הניח לימים ולשבועות ולחודשים כדי שיהיו השעות נבדלים זה מזה שכל שעה תהיה גוף בפני עצמו שאם יחטא בה פוגם באותה שעה בלבד ואינו פוגם בכל היום ההוא כולו דאם היו כל השעות נכללים ביום בכוכב ומזל אחד היה כל היום גוף אחד והשעות כולם איברים שלו לכן עשה השעות גופים מוחלקים שכל שעה היא גוף בפני עצמו והרגעים של השעה הם אברים שלה.

כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (ישעיה נז, ה). עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי שהיו עושין כעין נקבות באילנות ומזריעים שם כדרך שהיתה עושה אמו של אסא באשירה שעשתה לה כעין זכרות ונבעלת לה בכל יום.

רַב יְהוּדָה וּשְׁמוּאֵל הֲווּ קַיְמֵי אַאִיגְּרָא דְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא רב יהודה (דברים יב, ב). יש להקשות הוה ליה למימר 'שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה' כי שמואל היה רבו של רב יהודה?
ונראה לי בס"ד דהזכירו קודם ללמדינו דרב יהודה היה עומד סמוך למחצת הגג לצד חוץ ושמואל היה עומד בפנים ועם כל זה רב יהודה לא סמך על עצמו לעשות מעשה להשתין בחוץ לרשות הרבים שהיה לפניו עד שבא אצל רבו ושאל אותי.
אי נמי נראה לי דאיתא בגמרא (פסחים נ.) בריה דרבי יהושע בן לוי נתעלף והלכה נשמתו לגן עדן ואחר שהקיץ שאלו אבו מה ראית ואמר לו ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, וכתבו הגאונים ז"ל קבלה בידם היא שראה את שמואל בגן עדן יושב למטה מן רב יהודה תלמידו. ונראה לכך מסדר הש"ס הזכירו כאן קודם שמואל רבו כפי סדר מעלתו וישיבתו בגן עדן ללמדנו לא על חנם היה אומר עליו שמואל 'אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה' כי באמת הוא גדול משמואל בגן עדן.

אָמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, אֱחֹז בְּאַמָּתְךָ וְהַשְׁתֵּן לַחוּץ. הא דקראו 'שִׁינְנָא' שהוא רצונו לומר חריף נראה לי בס"ד כי רב יהודה ידע הדין מעצמו דמותר לאחוז באמה הן משום בעיתותא דשכינתא הן משום בעיתיתא דרביה והן משום בעיתותא דאגרא אך לא רצה לעשות מעשה משום דרביה היה עומד רחוק ואינו שם עיניו עליו כדי שיהיה לו בעיתותא ממנו ונמצא לא הוה ליה אלא רק תרי בעיתותא חדא דשכינתא וחדא דאגרא, לכך התחכם לעשות דבר זה שאלה לרבו כי על ידי שאלתו ידע רבו שהוא רוצה להשתין ואז ממילא יש לו בעיתותא דרביה נמי ונשלמו השלש בעיתות כאן.
ושמואל הרגיש דרב יהודה יודע הדין דמותר ולא היה נצרך לשאלה זו אלא רק בחכמה עשה כן כדי להשלים בעיתותא דרביה גם כן ולכן אמר לו 'שִׁינְנָא' רצונו לומר חריף כלומר יודע אני שאין אתה צריך לתשובה שלי אלא עשית בחכמה כאמור.

וְאִי בָּעִית אֵימָא: בִּיעַתּוּתָא דִּשְׁכִינָה. כתב הגאון חיד"א ז"ל בזה ישבו המפרשים איך מרים הנביאה והנשים אמרו שירה נגד כל ישראל (שמות טו, כ) והא קיימא לן 'קול באשה ערוה'? אמנם בהא דסוגיין ניחא דהוה אימתא דשכינה ושרי דליכא להרהורי עד כאן דבריו.
ולי אנא עבדא נראה דהתם הוה כל הני תרוצי דמתרץ תלמודא דהוה אימתא דשכינה והוה אימתא דאגרא דהמים נצבו כמו נֵד והם עומדים באמצע דכתיב וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד, כב) והוה אימתא דרביה כי משה רבינו ע"ה רבן של כל ישראל עומד עמהם שם.

אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל תאות האשה מרובה משל איש ואמרתי על זה טעם נכון דאותיות אש שבשם אשה אין מפסיק אות אחר ביניהם מה שאין כן אותיות אש שב'איש' יש אות יו"ד מפסקת ביניהם להורות כי אש התאוה שבאשה הוא גובר יותר מן האיש. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל יש ולד לוקח מאביו חלק יותר מאמו ויש להפך ולזה אמר עליו בענין זה של תאוה 'אֵין זֶה יְלוּד אִשָּׁה' שלקח מאביו יותר ולכן אין לו חשש כי התאוה מועטת אצלו מעיקרא בטבעו ומזגו.