ריטב"א על סוכה · דף 29b

פרק ג לולב הגזול
לולב הגזול והיבש פסול. פירוש ד׳‎ מינין שבלולב הם במקדש ז׳‎ ימים כדכתי׳‎ ושמחתם לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים והיינו לשמוח לפני השם במקדש כל ז׳‎ ימי החג בד׳‎ מינין הכתובים בראש הפסוק ובשאר מקומות בין בגבולין בין בח״ל אינם אלא יום א׳‎ מן התורה כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ושאר ימים מצותן מד״ס כדתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז׳‎ ובמדינה יום אחד התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל במדינה ז׳‎ זכר למקדש ולפי שאמר הכ׳‎ ולקחתם לכם דחז״ל למעוטא לולב שאינו שלו ומ״מ אין זה נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש כדכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והאי לכם אינו אלא ביום הראשון ואכולה קרא קאי ואפילו במקדש. ולפי שאמר הכתוב באתרוג פרי עץ הדר כי ריגוג לשון חמדה והדר הוא כדכתיב ונחמד העץ להשכיל ומתרגמי׳‎ ומרגג אילנא והוציאו הכתוב בלשון הדר ללמד בשם העצם על האתרוג כמו שאמרנו וללמד בשם התואר שיהא מין זה נאה והדר למראה ודרחז״ל דמקשי׳‎ שאר מינין לאתרוג שיהיו הדר דאע״ג דכתיב פרי עץ הדר כפות תמרים היינו לענין שלא יהו ארבעתן באגודה אחת כדאיתא לקמן הא לענין הדר כלם שוין וכל שאינו הדר פסול מן התורה ופסולו נוהג בזמן שמצותן מן התורה דהיינו בגבולין יום א׳‎ ובמקדש ז׳‎ דאכלהו ד׳‎ מינין כתיב ושמחתם לומר לשמוח לפני ה׳‎ בכל ארבעה מינין כמו שכתובין ומטעם זה פסלו לולב היבש ונקטם ראשו ונסדק ונפרצו עליו וכיוצא בהם בארבעה המינין ואין פסולין בזמן הזה אלא ביום ראשון שהוא מן התורה והא דאמרי׳‎ דלא בעינן לכם משלכם אפי׳‎ במקדש אלא יום ראשון כדאיתא בגמרא לאו משום דקרא דכתיב לכם ודרש לפניו דהיינו ביום הראשון ולא לאחריו דהא ולקחתם שהוא לפניו דדרשינן מיניה לקיחה תמה ולקיחה לכל אחד ואחד והוא נוהג בכל הימים שהם ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה כל שבעה במקדש ובזמן הזה מדבריהם אלא שמצות לכם אינו חומר בגופן של ארבע׳‎ מינין אלא שהחמיר הכתוב ביום הראשון כמו שהחמיר בציצית ובסוכה דכתב ועשו להם משלהם תעשה לך משלך לא למדו ממנו לשאר ימים שהרי היום הראשון חמור משאר ימים שהוא נוהג בגבולין מן התורה ולפי׳‎ אין לנו להחמיר בענין זה שאמר לכם ביום הראשון שיהא נוהג בשאר ימים כמו ביום הראשון אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכלם מן התורה בימים של תורה ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון ופירוש כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה עוד יש עכוב אחר בד׳‎ המינין והוא כל שאין שמו עליו שהקפיד בו שאין בו כשיעור וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות שאלו אין עליהם שם לולב וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו והדס שוטה ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו וצפצפה שאינה ערבי נחל שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו לפיכך אין נוהגין בכל ז׳‎ ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק ובכלל זה כל שפסולו מחמת שעומד לשריפה כגון של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה דפיסולא דידהו משום דקיימי לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי וכאלו אין כאן אלא אפרו וזהו שאמרו דכתותי מיכתת שיעוריה ואלו ודאי בכלל מה שאמרנו שפסולים כל שבעה אפילו בגבולין עוד יש פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה שהכתוב אומר שונא גזל בעולה וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתו׳‎ או׳‎ ובוצע ברך נאץ ה׳‎ ומצינו למדין שיש פסול שאינו נוהג אלא יום א׳‎ ואפי׳‎ במקדש וזהו הגזול והשאול וכל שאינו שלו ויש שפסולו כל ז׳‎ במקדש ובמדינה יום א׳‎ וזהו כל שפיסולו מחמת שאינו הדר כיבש ונקטם ועלתה חזזית ונקב וחביריהם שגופם ושמם קיים עליהם ויש שהוא פסול כל שבעה ואפילו בגבולין והוא כל שפסולו מפני שאין שמו עליו ואין שיעורו קיים או שעומד לשריפה או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה וכל שאמרנו שפסולו ביום הראשון בלבד דעת גדולי רבותינו ז״ל שהוא נוהג בזמן הזה ב׳‎ ימים שכשם שנוהגין בהם קדושה בשאר ענינים נוהגים בהם חומר במצות הנוהגות בהם ואע״ג דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ויום הראשון הוא ודאי כיון שאנו עושין יום שני בתקנת חכמים משום מנהג אבותינו שהיו עושין אותו מספק ככל חומרי יום ראשון הרי אנו כאלו אין אנו יודעים בקביעא דירחא בכל ענייניו שהרי אינו דוחה שבת כמו שהיה נוהג בזמן שבית המקדש קיים באתרי דידעי בקביעא דירחא כדאיתא לקמן במכלתין וכדבעי׳‎ לפרושי התם בס״ד ולא עוד אלא שאם אתה מכשירו לעשותו ביום ב׳‎ יבא לזלזל בקדושתו ולפיכך החמירו בו חכמים כמו ביום ראשון שהוא מן התורה וכן דעת מורי נר״ו אבל מורי הרב רבי׳‎ שלמה נר״ו אמר לי שדעתו נוטה שאין פסולין אלו הנוהגין ביום ראשון בלבד נוהגין ביום שני בזמן הזה דכיון דידעי׳‎ בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו כדאי׳‎ בפ״ק דביצה אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שהרי אם לא מצא הדר יושב ובטל ממצוה של דבריהם וכיון שאין לנו ראיה מכרעת לפטור אין לנו להפטר מזה ונקטינן לישנא דתלמודא כפשטי׳‎ כאן בי״ט שני אבל בתוספת כתבו כלשון הראשון וכ״ד הגאון ז״ל וקבלתם תורה ויש במה שכתבנו כמה בלבולים ודעת הראשונים ז״ל ומה שכתבנו סלת נקיה ומרגלית מנמוקי רבינו הגדול הרמב״ן זכרונו לברכה מפי רבינו נר״ו. והדרינן לפרושי מתני׳‎ דבגמרא אוקימנא דאיתא בין ביום ראשון בין ביום שני וכיון שכן ע״כ מתני׳‎ במקדש הוא דהא קתני יבש ונקטם ראשו וחביריהם שאין פסולין בגבולין אלא ביום ראשון והגזול יש בו הרבה פסולין הא׳‎ לפי שאינו שלו ולא קרינ׳‎ ביה לכם והב׳‎ לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה ואלו מן הטעם הראשון אינו נפסל אלא ביום הראשון ואפילו במקדש כדכתיבנא מש״ה אצטריכו בגמרא למיפסליה מטעם מצוה הבאה בעבירה שהוא כל שבעה במקדש לד״ה ולדידן אפי׳‎ בגבולין מיהו אינו נפסל לא מדין לכם ולא מדין מצוה הבאה בעבירה אלא בשגזלו ונטלו עד שלא קנאו כגון שלא היה אלא יאוש שאינו קונה אבל כל שקנאו לגופו קודם נטילת מצוה בין ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה וכיוצא בו שאינו חייב אלא דמיו הרי הוא כשר לכתחלה דאי משום לכם הרי הוא שלו ואע״פ שלא פרע דמיו הרי זה כלוקח ולא פרע דמים שהדבר הנקנה הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב וכן הדין בזה. ואי משום מצוה ה״ב לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייע בעבירה שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה וכשהקדישו במצותו הרי הוא כאלו מכרו דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט והו״ל השתא ע״י המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אין לרצון לשם אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל לקרבן ולא למצוה שאע״פ שיש בידו של זה עבירה שגזלו הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאלו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אע״פ שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה ובהכי רהטא כולה שמעתין לקמן ומפרקי לן כמה שמעתתא בפ״ק דגטין ושאר דוכתי וכדכתיבנא במסכת גיטין וראיה גמורה לדבר הא דאמרינן בפרק מרובה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול אין לו תקנה ל״ש לפני יאוש ול״ש לאחר יאוש וקשיא להו לרבנן ז״ל מה ראיה יש לעולא מן הכתוב הזה שאין יאוש לבדו קונה דלמא יאוש קונה ואע״פ כן פסול לקרבן משום מצוה הבאה בעבירה והוצרכו לדחוק בזה ולפי פירושנו אתי שפיר דהיינו ראיה דיליה שאלו היה יאוש כדי קונה כיון שהיה שם יאוש קודם שהקדישו הרי קנאו קודם הקדש ואין ההקדש מסייע בעבירה ושוב אין בו מצוה הבאה בעבירה ומדפסליה רחמנא לקרבן שמעינן דלא קנייה ביאוש כדי אלא ההקדש קנאו בשינוי רשות ואף על גב דקרינא ביה קרבנו מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה ואין צורך להאריך יותר:

והיבש.‎ פי׳‎ ‎פסולו לפי שאינו הדר כדאיתא בהדיא בגמרא בכמה דוכתי ומ״ש בירושלמי משום לא המתים יהללו יה לשון צחות כדרך שאמרו גבי שופר שהפכו ותקע בו משום שנאמר מן המצר קראתי יה והטעם מפרש בגמרא שהוא נפסל משום דבעי׳‎ דרך העברתו אלא דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינן של תורה וזה פסול במקדש כל שבעה ומתני׳‎ במקדש היא כדכתיבנא:

והיבש הוא כל שיבשו רוב עליו ורוב כל עלה ועלה ואם עליו הם לחים אף על פי שאין שדרו לח הרי הוא הדר אבל אם העלים יבשים אע״פ ששדרו לח אינו הדר ופסול ואית דאמרי דלא מפסיל עד שתייבש השדרה ברובה ורוב העלין והראשון נראה נכון אע״פ שאינו מצוי שיה׳‎ שדרו יבש והעליון לחין וסימן יבשותו י״א שהוא כל שעברו עליו י״ב חדש אבל תוך זמן זה אינו יבש והביאו ראיה ממה שאמרו לענין חרצנין וזגין של עכו״ם לחין כל י״ב חדש והא בורכא כי מה ענין זה אצל זה דהתם כיון דכל תוך י״ב איכא שם לחלוחית יין הרי זה אסור אבל הכא תוך י״ב חדש הוא מתייבש ובטל הדרו וגם אין לי לדון כאן להיות נפרך בצפורן שאין לידון כן בעץ ובשר שהרי יהיה יבש מכמה שנים ולא יהיה נפרך בצפורן ונראין דברי האומרים שפיסולו כשאין בו לחלוחית והוא כעץ יבש וסימנו כשנשתנה מראהו והפך לבן וכן דעת מורי נר״ו בשם רבותיו:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה אוקים בגמרא באשרה דמשה. פי׳‎ אשרה שזכה בה ישראל שאין לה ביטול עולמית שעומדת לשריפה וכל העומד לשרף כשרוף דמי וכאלו אפרו מונח וצבור כאן והיינו דאמרינן דכתותי מכתת שיעוריה. וקרי ליה אשרה דמשה לפי שבדורו של משה נתאוו לאלוהות כדאיתא במסכת ע״ז ומפני זה נאסרו ע״ז ומשמשי ע״ז שזכו בהן ישראל אע״פ שלא עבדן כדכתיבנא התם ומש״ה נקראין על שמו ודוקא באשרה דמשה בין שהוא של ע״ז עצמה או משמשי ע״ז דמשמשין כעבודה זרה עצמה בכל דבר ולא עוד אלא דאשרה מסתמא משמשין היא כדתנן איזו היא אשרה כל שיש תחתיה עבודה זרה ואפילו הכי אמר הכתוב ואשריהם תשרפון באש ואפילו לדברי האומרים דאשרה היא עצמה ע״ז כדכתיב התם הא ודאי מזבח ומצבה משמשין הן ואמר בהם הכתוב ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמדך שהמשמשין ג״כ אסורים איסור עולם מדין ע״ז של ישראל אבל לולב אשרה של עכו״ם אמרו בגמרא שאם נטל כשר דהא אית ליה בטול וכיון דלא קיימא לשריפה לא מכתת שיעורא ותימא והלא כיון שבא ליד ישראל וזכה בה הויא לה אשרה דמשה שאין לה בטול וכ״ת שנטלה בשאלה ושלא לזכות בה א״כ לא קרינ׳‎ בי׳‎ לכם משלכם תי׳‎ הראב״ד דאשרה משמשין היא ומיירי שהע״ז ביד עכו״ם וכיון שכן לא קיימי משמשין לשריפה דקי״ל עכו״ם שביטל ע״ז שלו בטלו משמשיה ונמצא שאפשר למשמשין לבא לכלל היתר ולא מחוור דדלמא כי אמרינן עכו״ם שביטל ע״ז שלו בטלו משמשיה דוקא כשמשמשין ברשותו אבל משמשין שזכה בהם ישראל אין להן בטול לעול׳‎ אח״כ אע״פ שביטל עכו״ם ע״ז שלו עוד פי׳‎ בו הרב דודאי לולב של אשרה דעכו״ם פסול ביום א׳‎ ואע״ג דלא מכתת שיעורא כדאמרן אלא כיון דהויא איסור הנאה לא קרינא ביה לכם וכמ״ש לפנינו בשל ערלה ושל תרומה טמאה אבל ביום שני דלא בעינן לכם כשר וכי אוקמה בגמר׳‎ למתני׳‎ באשרה דמשה משום יום שני הוא ול״נ דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אע״פ שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא ביה וההיא דשל ערלה ושל תרומה אין פסולו משום לכם כדבעינן לפרושי בדוכתא אבל בתירוץ קושייתנו כך י״ל דכי אכשרינן של אשרה דעכו״ם היינו בשאול שלא זכה בו ישראל ויש לו בטול ולא מכתת שיעורא וביום שני עסקינן שהוא יוצא בשאול אבל ביום א׳‎ פסול ממ״נ דאי לא זכה בו ישראל הו״ל שאול ולא קרינא ביה לכם ואי זכה בו הו״ל אשרה דמשה וכתותי מכתת שיעוריה וכי אוקים מתני׳‎ באשרה דמשה היינו משום יום ב׳‎ דאלו באשרה דעכו״ם יוצא הוא בשאול: והוי יודע שגנות השרים והפרדסים וכיוצא בהם מבתי הכומרים אינם משמשי ע״ז ולא נויי ע״ז ופירותיהם וכל אשר בהם מותרים בהנאה ומותר ליטול משם לולב או שאר מינין למצוה וכן קבלנו מרבותינו ז״ל הלכה למעשה והא ברירנא לה במסכת ע״ז:

נקטם ראשו פסול.‎ פי׳‎ ‎הראב״ד דראשו של לולב הוא ראש שדרו לולב הוא השדרה והוא עיצומו הנקרא לולב ואין העלין אלא כעלי ההדס והערבה שאינו נפסל משום קטימת העליון דהא דתנן בהדס שאם נקטם ראשו פסול היינו גוף העץ מדקתני ואם עלתה בו תמרה כשר ואיזהו שעולה בו תמרה עץ עצמו. ועוד הביא ראיה ממה שאמרו ל״ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק זה היינו בשדר׳‎ דאלו נסדק העלה העליון אפי׳‎ כ״ש פסול היינו נחלק התיומת שהוא פסול אלא ודאי דנסדק הכשר או הפסול היינו בשדרו. ואין זה נכון דודאי הלולב היינו שדרו עם העלין ובלאו עלין לא מיקרי לולב סתם. וראיה גמורה ממה שנחלקו לפנינו רבי יוחנן ושמואל בשיעורו של לולב דשמואל דאמר דשיעורו בהדי עלין קרי ליה לולב סתם ורבי יוחנן דמשער ליה לבד מעלין קאמר שדרו של לולב ארבעה ולא עוד אלא שאם אתה או׳‎ שאין העלין מכללו היאך נחלקו בו כלל אם העלין בכלל או לא והלא כיון שאין בעיצומו של לולב דבר פשוט שאינן נכללין בשיעורו כשם שאין עלי ההדס בכלל שיעורן אלא ודאי לפי שהעלין של לולב בכלל גופו ועיצומו היה סובר שמואל שהם בכלל שיעורו ור״י אמר שאע״פ שהם מכללו וא׳‎ מאיבריו אין משערין אלא מן השדרה שהוא בגופו של לולב. ומה שהביא ראיה מנסדק אינו כלום כדבעינן לפרושי קמן ונקטם ראשו של הדס אינו ראיה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה שזה ראשו העלה שהוא מגופו וזה אין ראשו העלה שאינו מגופו וי״א דנקטם ראשו ודאי אינו בגוף השדרה שאינו הדר כשנקטמו העליון שעל ראש השדרה אלא נקטם ראשו הוא שנקטמו רוב העלין שלו ורוב כל עלה ועלה. ומסתברא דכיון דלא תלי פסולא אלא בעלין ה״ל למתני נקטמו עליו כדקתני נפרצו עליו אלא דנקטם ראשו היינו שנקטם העליון האמצעי העולה על כלם שהוא ודאי ראש לולב אלא שהיה נר׳‎ שאינו נפסל אלא כשנקטם ראשו רובו של עלה וכן כתב הר״ר יונה ז״ל בשם רבותיו אבל מכיון דקתני סתמא נקטם ראשו יש לחוש אפי׳‎ בנקטם כל שהוא ואע״פ שאין כן בשאר פסולי הלולב עשו ראש הלולב כחוטמו של אתרוג שהוא במשהו וכן יראי מצוה חוששין וכן חושש מורי נר״ו:

וכל שיבש לגמרי חוששין לו כאלו נקטם וכן מ״ש בגמרא סדוק כפוף היינו ובעלה זה ובכל שהוא לפי שאינו הדר ואע״פ שאין הדרו מתמעט בכך במשהו כיון שאינו הדר במיעוטו ממש שוב אין לו שיעור להכשיר במשהו וכן הדין בכ״מ וכל מדות חכמים כך הם:

נפרצו עליו פסול.‎ פי׳‎ ‎רי״ף ז״ל שניתקו העלין ממקום חבורן בשדרה. ואינו נכון חדא דלא דמי לנפרדו דתני לה כשרה דמשמע דדמי להדדי ועוד דגבי הדס דקתני נפרצו ליכא לפרושי הכי שאם ניתקין העלין מן העץ מיד נושרין ואפשר דאיהו גריס התם נפרצו כלומר שנשרו וכן הא במקצת נוסחאות של מגיהי ספרים ואינו נכון כדבעי׳‎ למימר קמן והנכון כדפרישנא. והראב״ד פי׳‎ דנפרצו עליו היינו שנחתכו העלין ונסדקו לארכן שדרך שחולקין אותה לג׳‎ וד׳‎ כשעושין מהן קופות ז״ש בגמרא דעבדינהו כי חופיא וכן מוכיח בפ״ק דבירושלמי כדבעינן למימר קמן ונראין דברים דכיון דתלי פסולא בעלין שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה וכן אמרו בתוספתא בפי׳‎ או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ובודאי שהמינין האלו שוין הם בפסולם כדקתני בכלה נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפסול שאין לו ענין במין האחר כגון באתרוג שעלתה בו חזזית ונטלה פטמתו וניקב כל שהוא ובהדס שהיו ענביו מרובין מעליו ובערבה הצפצפה פסולה הא לאו הכי כל הכשרי׳‎ דתנן בחד איתנהו באידך עד דפסיל ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיח בערבה טפי תני לי׳‎ בערבה וה״ה לאידך וכמו ששנו בה שהכמושה כשר׳‎ וה״ה לשאר מינין כדתני׳‎ וכלן כמושין כשרין ושנו אותה במשנה בערבה שהוא מצוי בה יותר. מעתה ה״ה לנשרו מקצת עלי לולב שהוא כשר ובלבד שיהא שיעורו מכוסה עלין דלא ליהוי כאופתא וכדבעינן בהדס שיהא כולו עבות ואם נשרו מקצת עלין פסול לפי שאין שמו עליו. ואין ללמוד מערבה ששמה עליה כשנשרו מקצת עליה וגם לא ללולב שכשנשארה שדרה מגולה כאופתא וכן כתבו בתוס׳‎ ונראין דברים דכל שנשרו רוב עלין או שנפרצו כמאן דליתנהו חשובי וכאלו הוי אופתא והרי הוא ככל הפסולין מגופן שאין שמן עליהן שפסולין כל שבעה אפי׳‎ בזמן הזה:

נפרדו עליו כשר דאע״ג דכתיב כפות ללמד שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותה מעכבת בו אבל חרות שאינו ראוי לכפותו כפיתה מעכבת בו וכדרבי זירא:

רבי יהודה או׳‎ יאגדנו מלמעלה דבעי כפות ממש ולאו היינו פלוגתא דלולב צריך אגד דהתם לאוגדו עם ההדס והערבה והכא שיהא עליו מחוברין ולא פרודין:

ציני הר הברזל כשרות מפרש בגמרא:

לולב שיש בו ג׳‎ טפחים וכדי לנענע בו בגמרא מפרש לה:

גמרא קא פסיק ותני ל״ש בי״ט ראשון ול״ש בי״ט שני. פי׳‎ מדקתני פסול סתמא וקתני של אשרה ושל עיר הנדחת דלא סגיא דלא ליפסיל לכל ז׳‎ דהא כתותי מכתת שיעורא:

בשלמא יבש הדר בעי׳‎ וליכא. איכא למידק דהכא משמע דכל שאינו הדר פסול כל שבעה ואלו לקמן אמרינן שאינו פסול אלא בי״ט ראשון דאמרינן אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר והא רב חנינא מטבל בה ונפיק ולר״ח קשיא מתני׳‎ דתנן חסר כל שהוא פסול ופרי׳‎ כאן בי״ט ראשון כאן ביו״ט ב׳‎ אלמא אתרוג חסר ביום ראשון פסול משום דלא הוי הדר ובי״ט שני כשר דלא בעינן הדר ותי׳‎ הראב״ד דסוגיא דהכא פליגי אסוגיא דהתם מיהו כסוגיא דהתם קי״ל דהיא עיקר ודיקא ואלו הכא לא דק בה תלמודא אלא דהמקשה הוא דקאמ׳‎ הכי לרווח׳‎ דמלתא דבשלמא יבש ל״ק ליה כולי האי דאפשר לומר דהדר בעינן כל שבעה דאע״ג דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר דלמא מקר׳‎ נדרש לפניו ולא לאחריו ולכם הוא דקאי איום הראשון אבל הדר אכוליה קרא קאי שאין יום הא׳‎ נדרש לאחריו דהיינו הדר אלא גזול קשיא ליה ורבי יוחנן תירץ קושיא דגזול ולא חש ליבש משום דהמקשה לא קפיד בה ולא מקשי מינה בדוקא אבל לקמן בפרקין דקו בה ואמרי דהדר אינו פסול אלא ביום ראשון דביום הראשון נדרש הוא לפניו ולאחריו וכדאמרי׳‎ בירושלמי כל הפסולין אינן פסולים אלא ביום ראשון ול״נ כלל דהא ודאי תלמודא בדוקא מקשה דהא פסיק ותני ל״ש בי״ט ראשון ול״ש בי״ט שני ומהאי הכריחא ק״ל גזול ואצטריך רבי יוחנן לפרוקא משום מצוה הבאה בעביר׳‎ ואי יבש לא מיפסיל אלא ביום ראשון ודאי תנא לא טעי ביה וכי קתני יבש פסול ביום הראשון הוא וה״ה לגזול דהא כי הדדי תני לולב הגזול והיבש פסול וא״כ אמאי לא פריק הכי ומוקמינן טעות׳‎ במתני׳‎ דפסיל להו ביום הראשון ועוד דהא דר״י דגזול הלכתא היא דגזול פסול אפילו ביום שני וה״ה ליבש לתנא דמתני׳‎ דתני להו כי הדדי והכי אסיקנא בהדיא דאמרי׳‎ יבש פסול לפי שאינו הדר גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ותו דודאי הכא ליכא למימר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו דהא ולקחתם דרישא דקרא נדרש לכוליה קרא כדכתיב לעיל הלכך הכא בדוקא מקשינן כפשטא דלישנא דבשלמא יבש הדר בעינן כל שבע׳‎ וליכא והדרא קושיין לדוכת'. עוד תירץ הרב ז״ל דסוגיא דהכא לא פליג אסוגיא דהתם דהתם ודאי לא בעינן הדר ביום שני כדאמרינן התם ואפ״ה יבש פסול מפני שהוא חשוב כמת וכמו שאינו דומה וכדאמרי׳‎ בירוש׳‎ לא המתים יהללו יה. והא ליתא כלל דהא בכולה סוגי׳‎ אמרינן דפיסולא דיבש מפני שאינו הדר ורבי יהודה דמכשיר אמרי׳‎ דלית ליה הדר ודריש הדר באילנו משנה לשנה ותו אע״ג דחשוב כמת אמאי חשוב כמאן דליתיה והלא משערין במת לכל דבר ועושין ממנו דופן לסוכה ולעולם לא פסלו אלא היכא דקאי לשריפה דהשתא כתותי מכתת שיעוריה כר״ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל זה שאינו עומד לשריפה והרי הוא חזק ועושין ממנו קופות למה יהיה כמי שאינו. והירושלמי כבר פירשנוהו למעלה דלאו בדוקא נקט ליה גם הראיה שהביא הרב ז״ל מן הראיה שהביא ר״י מבני כרכום שהיו מורישים לולביהם לבניהם לאו ראיה היא כדבעי׳‎ לפרושי בדוכתא אבל הנכון בפירוק קושייתנו דהני תרתי סוגי׳‎ לא פליגי כלל דהדר נוהג בכל שבעה מן התורה ומתני׳‎ דפסול יבש ושאר הפיסולים שאינם הדר כל ז׳‎ שהם מן התורה וסוגיא דלקמן דרבי חנינא בגבולין דלא בעינן הדר אלא יום ראשון שהוא מן התורה וכדאיתא בירוש׳‎ כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום הראשון וכדברירנא משמיה דמרן ז״ל והשתא מקשינן שפיר בשלמא יבש ל״ק דמוקמינן מתני׳‎ במקדש ובעינן הדר כל שבעה אלא גזול בשלמא י״ט הראשון בעינן לכם וליכא אבל ביום שני לא בעינן לכם ואפי׳‎ במקדש ופריק רבי יוחנן משום רשב״י דגזול פסול כל שבעה היינו משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה שנאמר והבאתם גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית תקנתא ל״ש לפני יאוש ול״ש לאחר יאוש:

בשלמא לפני יאוש לכם כו'. ול״נ דההוא הא דרשינן ליה להוציא את המומר בפ״ק דחולין והנכון דגזול שהוא פסול בקרבן נפקא לן מדכתיב קרבנו ולא הגזול וכדאיתא פרק מרובה והכא לא דייקי למנקט קרא גופיה אלא דנקטי׳‎ לישנא בעלמא לכם משלכם כדנפקא לן מקרבנו ודכותה טובא בתלמודא: