פני משה על תלמוד ירושלמי נדה · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 1

מתני' בנות כותים נדות מעריסתן. מקטנותן כשהן מונחות בעריסה גזרו בהו רבנן דליטמו משום נדה דכתיב ואשה כי תהיה זבה ותניא אין לי אלא אשה שהיא גדולה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים לא דרשי אשה ואשה וכי חזיין קטנות לא מפרשי מנייהו הלכך גזרו בהו רבנן דליטמו כולהו:

מטמאיו משכב תחתון כעליון. תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ועליונו של זב הוא הדבר הנישא ע"ג הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כדדריש התם בגמרא מקרא דכל אשר יהיה תחתיו וכל הדברים לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מדקדקים במצות ומחזיקים בתורה והאידנא הם כנכרים לכל דבריהם:

והן יושבות על כל דם ודם. כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות לפי שהן יושבות על כל דם בין אדום בין ירוק שהיא רואה יושבת עליו ימי נידות וזו תקלה היא להם שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה באותן ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה ואותו דם טהור היה ומראייה שניה היא צריכה למנות:

ואין חייבין עליהן וכו'. דטומאתן ספק היא דלא ידעינן אם נדה היא או לא: