גמרא, אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו. קשה לי, הא כבר אמרה חדא זימנא, בריש הדר משמיה דשמואל, שכירו ולקיטו של עכו"ם נותן עירובו ודיו, וא"כ כש"כ אשתו, וי"ל דשכירו ולקיטו רק בעכו"ם, אבל בישראל לא, ושמואל דהכא מיירי בישראל דבזה דוקא אשתו אבל שכירו ולקיטו לא, ובתוס' לעיל (דף ע' סוף ד"ה יורש) נסתפקו בזה [אי שכירו ולקיטו דוקא בעכו"ם או לא. ומכח קושיא זו יש לפשוט ספיקתם]:
גמרא, מעשה בכלתו, פירש"י דמיירי בתחומין, ונדחק דהא דרב פליג בחצירות על מתני' דרב תנא ופליג, ובתוספות כתבו דמיירי בחצירות, ולענ"ד היה נראה דא"צ לדחוקי כלל דהמעשה היה באמת בתחומין, והכי אמרינן דרב סבר מסברא בהחלט דתחומין חמיר מחצירות דיש לו אסמכתא בקרא, או מטעם דלא אסרי עלי', ולא גמר ומקני, ומש"ה לא קתני במתניתין בתחומין, ומזכה כיון דקתני כן בחצירות, מכ"ש בתחומין, ושפיר משנינן דלא תיקשה איך פליג רב על מתני' בחצירות דתנאי היא היינו דרבי ישמעאל בר"י דס"ל בתחומין אין צריך לזכות ומכ"ש בחצירות, א"כ יש לו בחצירות תנא דמסייע דא"צ לזכות אלא בתחומין פסק רב דצריך לזכות דס"ל כר"ח דאסר בתחומין, ועכ"פ בחצירות יש לו סייעתא מר' ישמעאל ב"ר יוסי, ומרווח שמעתא: