גמרא, מ"ש תרומה דאמרינן לר' יוסי בספק נטמאה מבעוד יום ספק משחשיכה העמד תרומה על חזקתה, וכשר העירוב, פירות נמי שהונחו לעירוב ונתקנו אח"כ, ספק מבעוד יום ספק משחשיכה נימא העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו [ואמאי כשר העירוב]. לא זכיתי להבין פשטות הסוגיא דכל שאין אנו מקשים מסברא דבפירו' ספק נתקנו דנוקמי בחזק' טבל, והיינו דאפשר דמ"מ כיון דתחומין דרבנן מקילין כמו דס"ל לר"מ במקוה בספק טבל, וכן לר"י לשינויי דר"ה בר חיננא דדוקא בטומאה מחמיר דיש לו עיקר בדאורייתא, יהיה איך שיהיה אם מסברא בעלמא לא פרכינן מה זו קושיא מ"ש תרומה כו' דלמא באמת לא צריך לחזקת טהרה דתרומה, אלא בפשוטו דבכל ספק מקילין בעירוב ואפילו דאיתחזק איסורא, וא"כ עיקר הפירכא רק לשנויי דרבא דמחלק דטעמא דר"י במקוה משום דהעמד טמא על חזקתו וה"נ בפירות טבל, והו"ל לאקשויי לרבא מ"ש טבל ממקוה, אבל לא למנקט הקושיא מ"ש תרומה. גם אף לרבא ליכא קושיא לדמות טבל למקוה, דהתם לא איתרע חזקת טומאה אבל הכא איתרע חזקת טבל, דהרי תרומה לפניך, ולשיטת רש"י דיש ג"כ חזקה דבעמד על תחום ביתו שפיר פרכינן, ומ"מ לישנא דהעמד טבל על חזקתו קשה דהוי ליה למנקט ה"נ האיכא חזקת תחום ביתו, וגם ק"ל לפ"מ דצדדו תוס' דחזקת תחום ביתו לא מקרי חזקה, א"כ למה לא משנינן על רומיא דר"י אדר' יוסי דהתם ליכא חזקת היתר והכא איכא חזקת היתר דתרומה, וגם מה פרכינן אדרבא העמד מקוה על חזקתה דילמא מכח זה דאוקי חזקה להדי חזקה, והוי ספק השקול מחמירין, אבל הכא איכא חזקת תרומה ובהכרח לומר דבנפל גל ל"ש כ"כ חזקה, דהא התרומה בעצמותה היא כמו שהיתה אלא דיש גל עליה, א"כ איך אמרינן מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה, הא בלא"ה מקילין בספק השקול כמו בנפל גל, והראשון צע"ג: