מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 5 · הלכה 3 · Segment 2

מתניתא בשלא נידלדל חותמן. כדפרישית וכן פירשו התוס' ד"ה ואם היו מבוקעות וכו' דבשניטל עוקצן הוא נידלדל וכן הוא בהג"א והר"ן שכ' ובירושלמי מוכח שאם היו ענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים להנטל כמבוקעות דמו ואסורות. דקדק תיבת נידלדל ואינו מוכרח דנדלדל ונטלטל הכל אחד הוא בלשון הש"ס הזה וכן הטור בסי' קל"ד כתב או שניטל עוקצן וכן במתני' דטהרות שציינתי בפנים קתני יש לו חותם אין לו חותם לענין משקה היוצא ומשמע שאין לו כלל ואז הוא טמא וכן הכא לענין ששואב המשקה ועיין במה שפי' הר"ב שם לחותם ונמשך אחר פי' הר"ש אבל הרמב"ם ז"ל פי' לחותם הוא העוקץ וכ"כ בחיבורו פ"ט מהל' טומאת אוכלין הלכה ד' ובענין דינא דמתני' כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו ממ"א הל' ל"ב ואם היו מבוקעות כו' אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנייה וכו' וכדרבא דהתם דף ס"ז ע"א אין חילוק בין חדש בין ישן הכל הולך אחר נותן טעם דבתר שמא אזלינן והשתא אין חילוק בין נדלדל חותמן דהוי כמבוקעות או שהן מבוקעות לעולם בנותן טעם משערינן ולא הוצרך לבאר דנדלדל חותמן הוי כמבוקעות דזה בכלל הוא דעכ"פ בנותן טעם בעינן לפי שאעפ"כ אינן שואבות כל כך ולאפוקי חטים דשואבות הן ולפיכך אין צריך לבדוק בהן בנותן טעם מפני שהיין בעצמו נבלע בהן כדכתב שם בהל' ל"ד. ובעיקר החילוק שחולק בין ענבים לחטים אע"ג דלכאורה לא משמע הכי בש"ס ועי' בכ"מ שכ' לא חשש לפרש מאיזה טעם הם שואבות. ובזה לא העלה ארוכה לתלונת הראב"ד ז"ל דעיקר כוונת הקושיא של הראב"ד הא בגמ' אמרו על שהקשו ממתניתן דגבי ענבים מבוקעות דוקא בעינן ומשני שאני חיטי כואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין וא"כ דין ענבים מבוקעות להם ואמאי אין צריך לבדקן אם הם בנותן טעם או לא כמו בענבים מבוקעות שכתב דעכ"פ בדיקה בעינן אלא הנראה לע"ד דסמך עצמו על הא דבתר הכי קאמר הש"ס בפלוגתא דאביי ורבא חמרא עתיקא בעינבי וכו' וא"כ משמע דבמבוקעות גופייהו בעינן למידע אם הם בנותן טעם דהא כשאין מבוקעות בודאי ידיחן והן מותרות והשתא שמעינן דמפרשי להמתני' דקתני מבוקעות אסורות היינו בנותן טעם ועלה פליגי אם בעתיקא דוקא או אפי' בחמרא חדתא וממילא שמעינן דלרבא דקאמר הכל בנותן טעם אמבוקעות קאי ואז אסורין בהנאה ובחיטי דאסר רבא לעיל באכילה דוקא ועלה הוא דמפרש טעמא אגב צירייהו כמבוקעות הוו וע"כ הא דקאמר כמבוקעות דמיין לענין שמסתמא שואבות הן וא"צ לבדקן לענין איסור אכילה דאל"כ אלא כענבים מבוקעות ממש הן א"כ אמאי לא אקשי ליה עלה ואי כמבוקעות הן מ"ט שרית בהנאה לזבוני לנכרים. וכל זה לפי מה שכתוב לפנינו בספרי הרמב"ם ומיהו אכתי לא נחה דעתינו דהיא גופה טעמא בעי אמאי בחטים אסורים באכילה ובענבים מבוקעות אסורות אף בהנאה. והכ"מ כתב בהלכה ל"ב וז"ל והרשב"א נזדמן לו גי' מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בס' תורת הבית וגי' ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא עכ"ל ומהתימא דמיעט בתמיהות ויש כאן עוד תמיה על תמיה חדא הא דאמרן אמאי בענבים אסורות כולן בהנאה והא אנן קי"ל כרשב"ג דימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו ועוד דאם הגי' נכונה הוא במה שכתב בענבים אסורות בהנאה ויש טעם לזה א"כ אמאי לא הביא בש"ע סי' קל"ד לכל הפחות לדעת הרמב"ם להי"א כן ולא כתב שם אלא כדברי הטור וכדעת הפוסקים ז"ל שאם הם מבוקעות אם יש בהם בנ"ט אסורות באכילה. וז"ל הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך בית ה' שער ה' והא דקתני מבוקעות אסורות דוקא לאכילה אבל בהנאה מותרות וימכרו חוץ מדמי יין שבהן דקי"ל כרשב"ג ואני תמה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב זה לשונו יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחן והן מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש הרי אלו מותרות באכילה מפני שהיין פוגם בטעם הענבים עכ"ל והיה לו לומר אם נתן טעם בענבים ימכרו חוץ מדמי יי"נ שבהן ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה מפני שהוא מין בשאינו מינו ובטל במיעוטו ואולי יש טעות בספרים וכך היה ראוי לכתוב ואם נפל ע"ג תאנים אפי' נתן בהם טעם מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים עכ"ל הרשב"א בזה. וא"כ אינו מתוקן בספרים שלפנינו אלא בהא דתאנים מה שהיה כתוב על הענבים מיהו איך לא השגיח הכ"מ במה שכתוב בענבים הרי אלו אסורות בהנייה ולא כתב שום טעם לזה. ולפי מה שתיקן הרשב"א ז"ל היה גם זה מתוקן. ובב"י שם כתב ג"כ על דברי הטור בענבים מבוקעות וכו' ואם יש בו כדי ליתן טעם אסורין באכילה ויעצרם וימכר לנכרים וכו' זה נראה פשוט דהא קי"ל כרשב"ג וכו' ולא הביא כלום מדעת הרמב"ם בזה לפי מה שכתוב לפנינו ובדיניה דרשב"ג אין חילוק בין דעת הרמב"ם לדעת שארי הפוסקים בהא דלעיל. ובעיקר האי דינא יתבאר לקמן אי"ה במקומו בהאי דינא דפליגי רבנן ורשב"ג: