מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 5

תיפתר בקובע לו מקום. לא קיימא המסקנא הכי אלא כי הא דמסיק ר' יוחנן לקמן גבי מפשוטיתא דתעניתא וקאמר ואתייא וכו' לא היתרו השתחויה אלא לתענית ציבור ובלבד על הצד וזהו כהאי דקאמר בסוף פ' אין עומדין חזינא לאביי ורבא דהוו מצלי אצלויי. מיהו משמע מתוס' פ"ג דמגילה דבלא פישוט ידים ורגלים אסור הוא מדרבנן בלא הטיית צדהו כדהוכיחו שם גבי רב איקלע לבבל בתענית ציבור וכו' דלתירוצא קמא דהתם אסור מדרבנן ולתירוצא בתרא ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דזהו מן התורה אסור ובלא פישוט ידים ורגלים אין אסור אפי' מדרבנן ולפ"ד שם משמע דבפישוט ידים ורגלים דמן התורה הוא אין היתר בהטייה מן הצד שלא כתבו ההיא דמצלי אצלויי אלא ללי' קמא וליתן טעם מה שנוהגין ליפול על פניהם במקום רצפת אבנים ומהכא משמע דאפי' בפישוט ידים ורגלים יש היתר על הצד שהרי על מפשוטיתא דתעניתא דנוהגין בבבל קאמר ואתייא וכו' ובלבד על הצד. ונראה דזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עכו"ם שהרי כתב שם בהלכה ו' ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה בד"א בשאר הארצות וכו' ואם לא מצא דבר מבדיל בינו לבין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק פניו באבן. הרי דאפישוט ידים ורגלים קאי ושרי בשהוא מטה על צדו ואינו מדביק פניו באבן ממש ומכאן הוא דנלמדו דבריו ורב דלא הטה על צדו לא רצה לשנות מנהגו והרי הוא בכלל דקאמר התם לשינוייא בתרא לא משני ממנהגיה. ובהא דכתבו התוס' בשם רב האי גאון דבלא פישוט ידים ורגלים מדרבנן מיהא אסור כשאינו מטה על צדו כדמוכח מלישנא קמא בזה הוא דפסק כוותיה כדכתב' שם בהלכה א':

וערובתא דיומא שביעיא. מכאן הביאו התוס' ראיה בפ' לולב וערבה דף מ"ד ע"א לפי' ר"ת בהא דאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ממנהג נביאים הוא ולא יסוד נביאים ושם מצוין פ' אין מעמידין וט"ס הוא. ומשמע הכא דר' יוחנן אמר שקבלו לאלו הדברים שעלו מבבל דהא לא אשכחן דפליג וכמו דמסיק הכא למילתא דמפשוטיתא ה"נ בערובתא אבל בבבלי שם משמע לפי המסקנא דפליג דר' יוחנן אמר בגבולין יסוד נביאים ועיין בחיבורי פני המנורה נר הרביעי במצוק הרביעי מ"ש מזה: