מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 5 · הלכה 3 · Segment 4

הדא דאת אמר ברותחין אבל בצונן אסור וכו'. וכן מפרשי להמתני' נמי התם בדף ס"ז ע"א דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ולמדנו מהא דקאמר הכא בפשיטות דדוקא בנפל לצוננין מעיקרא הוא כדפשיט לה מעתה וכו' כדפרישית בפנים א"כ היינו נמי דקאמר התם צוננין והרתיחן כלומר דוקא בכה"ג הוא דמשביחן אבל לא בצונן שנצטנן אתר שהרתיחו דאז אין החומץ משביחן. וכתבו התוס' בד"ה נעשה וכו' דהא דנקט בהאי לישנא נעשה אע"ג דודאי משביח הוא לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו. וזה פשוט דאין ללמוד מדבריהם דגם בשנפל לצונן אחר שהרתיח משביח הוא דא"כ היתרא דמתני' היכי משכחת לה כדמכריח הכא מעתה וכו' דהא לעולם סופן להצטנן וכ"ת דאין הכי נמי דאינו מותר אלא בעודן רותחין א"כ קשיא לדעת הפוסקים דלדינא פוגם ואח"כ משביח ג"כ אסור הוא וכדלקמן אלא דה"ק כשנפל לתוכן בעודן שהם צוננים דאז הוא דמשביחין לאכלן אח"כ ואע"פ שאין השבח בא אלא לבסוף ובעוד שמרתיחן פוגמן הוא נעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגמן ומשום דנפל לתוכן בעוד שהם צוננין קודם שהרתיחן ואסור. ועיין במה שפי' הר"ן ללישנא דנעשה. ולמדנו עוד מפשיטותא דהכא מעתה וכו' וכלומר דא"כ היכי משכחת לה להא דקתני מותר דהא סופן שיצטננו וא"כ ממילא שמעת מינה דפוגם ולבסוף משביח אסור הוא כמו בהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך מכריח הש"ס דע"כ אינו משביחן אלא כשנפל לצוננין מעיקרא אבל בנפל כשהן רותחין נשארו לעולם בפגמן והוי פוגם מתחלה ועד סוף והלכך מותר ומכאן הוא נלמד דעת הרמב"ם ז"ל ושארי הפוסקים ז"ל דבין השביח ולבסוף פוגם ובין פוגם ולבסוף השביח אסור עד שיהיה פוגם מתחילה ועד סוף כדכתב בפ' ט"ו ממ"א הל' כ"ח וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה שם וכ"פ הטור בסי' ק"ג וכתב הכ"מ וכן בב"י שם דאף דבגמרא לא הוזכר כ"א בהשביח ולבסוף פוגם מ"מ פוגם ולבסוף השביח במכ"ש אתיא וכו' וכל כה"ג דרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב ויראה לי ועיין בלח"מ שרצה להאריך בזה ולבאר דעת הרמב"ם בפ' המשנה שכתב בשתי חלוקות שהן ספק וכו' וכל זה אינו מועיל לנו למ"ש בחבורו ה"ז אסור ולא כתב מספק. ולבסוף רצה להביא איזה ראיה מסוגיא דהכא דלקמן וציין בערלה ואין ראיה ולא סתירה מכאן דמה שייך זה לפי' המחלוקת במאי דפליגי ר"מ ור"ש אי בהא פליגי או בהא פליגי מ"מ אינו מתברר לנו ההלכה כדברי מי מתוך מחלקותם דר"מ ור"ש סלקא בתיקו בעירובין דף מ"ו ע"ב ואינו מתבאר לנו עיקר הלכתא דנ"ט לפגם מותר אלא מתוך המסקנא דאפסקא בהדיא בגמרין בפירקין דף ס"ח ע"ב. וגם אין לנו ראיה מבוררת מסתם מתני' לענין פוגם ולבסוף השביח ועי' בדיבור דלקמן. אמנם מכאן אנו למדין בפשיטות כמבואר בהדיא ומוכרח הוא כדאמרן. ולמדנו עוד ממה שנתבאר דהא דהתירו בנפל לתוכן כשהן רותחין על כרחך אפי' לאחר שציננן מותר הוא כדקאמר הכא בפשיטות אי אמרת ברותחין וציננן ונפל מה לאחר שציננן נמי מיקרי משביח כמו בצוננין מעיקרא א"כ מעתה בנפל כשהן רותחין נמי יהו אמרין מאחר שדרכן ליצון והשתא אי נימא דבאמת אין להן היתר אלא בעודן רותחין א"כ מאי מכריח הש"ס ונתבאר לנו דדברי הפרישה בסי' ק"ג נכונים הם לדינא ומה שכתב הט"ז והוא תמוה מאד אלו ראה דברי הש"ס הזה לא היה מתמיה עליהם כלל דמבואר הכא בהדיא כן. ועוד דמוכרח הוא ג"כ מהש"ס דילן דאי אמרת אין להן היתר אלא לאכול בעודן רותחין א"כ קשיא טובא אמאי אמרו אבל נפלו לתוך גריסין צוננין והרתיחן לישמעינן רבותא טפי ולימא אבל אם ציננן אסורין דהא השתא משביחין הן ופוגם ואח"כ משביח אסור הוא כמו בהשביח ואח"כ פוגם כמבואר לדעת הפוסקים אלא ודאי אין לנו לומר שום איסור בהן אלא בנפל לתוכן כשהן צוננין ואח"כ הרתיחן דאז הוי כמשביח ואח"כ פוגם ואע"פ שאין השבח ניכר עד שיצננו כדברי התוס' אבל אם נפל לתוכן כשהן רותחין שוב אין כאן שבח ונשארו בפגמן ואפי' לאחר שציננן מותר וכמבואר ומוכרח מהכא: