שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 7 · הלכה 7 · Segment 4

קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע כו' בבבלי דף פא בעי רב יוסף כהן המרצ' בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא וכו' אמר רבה ק"ו ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידוע הותרה לו טומאת התהום וכו' ופירש"י אליבא דמ"ד ציץ מרצה אפילו קודם זריקה מיבעיא ליה וקשה הא לאו ק"ו הוא כדפרכינן הכא שקולא וחומרא היא מה שטומאת התהום מרצה וי"ל דסובר הבבלי דהלכתא ודאי לגרוע קאתי במקום שהיה חייב מן הדין בקרבן שיהיה פטור אבל לא להחמיר וזה סייעתא גדולה למ"ש הרא"ש בפ"ב דכ"ק דבהא ליכא לאסתפוקי דפשיטא דהלכתא לגרועי קאתי ולא לחייב במקום שראוי לפטור וכו' כדאמרינן גבי סוכה הלכתא אתאי לגרעתא לשלישית ואוקמתא אטפח אבל הירושלמי סובר דמקרא יליף וא"כ קולא וחומרא ילפינן מיניה:

עובד בפסח מהו שירצה עליו הציץ כתב הרמב"ם בפ"ד מה' ביאת המקדש כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ע"כ ותימא דאף דבבבלי דף פא גרסינן בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא אם תימצי לומר כהן המרצה בקרבנותיהם של נזיר ועושי פסח מרצה בתמיד מאי וכו' ופסק הרמב"ם כאת"ל כדרכו בכל המקומות מ"מ מנ"ל לומר כן בכל הקרבנות יחיד דהא לא גמירי טומאת התהום אלא בנזיר ועושי פסח וקרבנות ציבור ילפינן מג"ש דבמועדו כדמסיק התם בבבלי ואני תמה מאוד מן מפרשיו שלא הרגישו בזה: