רש"ש על ברכות · דף 9a

[רש"י ד"ה או דלמא. ומיהו היכא דאיתניס כו'. אבל הרי"ף וש"פ כתבו דאפילו עבר במזיד קורא אחר חצות עד שיעלה עה"ש:

רש"י ד"ה יכול יהא נאכל. עד הבקר כדין תודה כו'. אינו מדוייק דהלא בה משתעי ואולי צ"ל כדין תורה ור"ל דמדרבנן אסור לאחר חצות כדאר"ג] :

שם גמרא וראב"ע מל"ת עד בקר נפקא ור"ע כו' בקר שני. עי' בתו"כ פ' צו על פסוק ביום הקריבו את זבחו יאכל ובק"א דמבואר שם דמצוה לכתחלה מה"ת לאכול מקצת ביום הא' ובדיעבד אף אם נותר כולו יאכל ביום ב'. וא"כ ה"נ נוכל לפרש ל"ת עד בקר (והיינו בקר א') לכתחלה (ובדיעבד אם יותר יאכל בליל ב') והנותר עד בקר (היינו בקר ב') כדדריש חזקיה בפסחים (פ"ג ב') באש תשרופו ויתכן שלזה כוונו התוס' בפסחים (ק"כ ב') וינצלו מקושיית המהרש"א שם. ואולי לא פי' הש"ס כן משום דבקרא כתיב ל"ת ממנו וממנו משמע דאפילו מקצתו:

שם והני תנאי כהני תנאי כו' רא"א כו' כבוא השמש אתה אוכל כו'. האי סוגיא פירשתי בס"ד בק"א להט"א בסופו דרשהו משמה:

תוס' ד"ה ראב"ע. עי' במפרשים שגמגמו הרבה בדבריהם. ולענ"ד ה"נ לומר דלראב"ע האי בקר דלא תותירו הוא חצות לילה וכדאשכחן ביומא (כ' ב') ע"ש. וכמו דערב נקרא מחצות היום כדלקמן כן נקרא בקר מחצות הלילה. ובעיקר פי' התוס' בהאי קרא דל"ת כו' דר"ל לא תעשה דבר כו' מפרש הירושלמי כה"ג קרא אחרינא הביאוהו התוס' בפסחים (נ"ט ב') בד"ה בארבעה ע"ש. ומש"כ העט"ר דאף לראב"ע הפסח אחר חצות א"מ את הידים כו'. אישתמיטתיה משנה ערוכה בפסחים (ק"כ ב') הפסח אחר חצות מטמא אה"י ומוקי לה התם כוותיה: