רש"ש על בבא בתרא · דף 130a

במשנה ועל מי שא"ר לו ליורשו כו'. לעיל וכן ברי"ף ובמשניות ליתא לתיבת לו וכברישא:

גמרא וכן א"ר הל' כריב"ב וא"ר מ"ט כו'. כצ"ל בו' כמו בסוכה (מ"ו) ובש"מ:

ר"ש ד"ה טעמא. דהוה מתנה כו' דקמוריש לאחר כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה וכי תימא (בסופו). הואיל ואין ראוי ליורשו עד שתמות בתו ואחיו. לפ"ז נ"ל דאף אם אמר אחיו יירשנו במקום שתי בנות ל"א כלום דהא א"ר ליורשו עד שימותו שתיהן. וכן לבת במקום שני בנים. ובזה א"ש דבבן אמר בין הבנים וכן בבת בין הבנות דמשמע אפי' טובא ובאחר אומר במקום בת וכן בבת במקום בן דמשמע במקום בת יחידה ובן יחיד. אבל עיקר פירושו דחוק דאין במשמע ראוי ליורשו אחר מיתת אחד דוקא. ולע"ד נל"פ דכינוי דליורשו אינו מוסב על המצוה אלא על היורש דקאי קמן שמעביר ממנו הנחלה:

ר"ש ד"ה ומשנינן וד"ה ומתניתין רבנן צ"ל ד"א:

ר"ש ד"ה ואב"א. והכי קתני האומר כו' לא"כ שריבב"א כו' אבל אמר על מי שא"ר ליורשו כו'. מפרש דמביא מאמר ריב"ב לראיה על אחר במקום בת דלא"כ. והגמרא אומרת דהוא לראיה על הדיוק דבת במקום בנות כו' דבריו קיימין:

ר"ש ד"ה הלכה כריב"ב. ולעיל נמי הכי אמרינן כו'. הוא בדף (קכ"ח ב'):