חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי סוכה · פרק 3 · הלכה 2 · Segment 3

למה משום שאינן דומות לעצו או משום שנגמר פריו ע"ז פשוט מה נפיק מביניהון פי' דר"ח ב"א בשם רשב"ל מוקי מתניתין במשחירות שנו כלומר דסתם ענבים כשנגמרו פריים נעשו פריים שחורות. וע"כ מתניתין מיירי כשנגמר פריים ונעשו שחורות ויש לפרש בשני פנים או דהעיקר דקמ"ל רשב"ל דכל עיקר הפסול הוא משום שנגמר פריים ואז אי לכל הפחות אין ענביו מרובות לא איכפת לן אבל כשענביו מרובות אז פסול משום דהוי פרי ולא עץ עבות או דעיקר הפסול הוא משום דשחורות אין דומות לעצו ע"ז פשוט דע"כ הטעם משום דנגמר פריו דמה נפיק מביניהון פי' מאי ב' הטעמים בהיו דרכו לגדל ירוקים אפילו כשנתגדל ונגמר פריו הוי ירוק וא"ת משום שאין דומות לעצו הרי אינן דומות לעצו בתמיה הא דומין הן לעצו וא"כ לפי"ז הי' כשר וזה אי אפשר למימר דאיכא נפ"מ בדין דא"כ היכי נקט סתם במתניתין ענביו מרובות מעליו פסול אלא ע"כ הא דנקט רשב"ל במשחירות היא דדרך ענבים כשנגמר פריו למשחיר וה"ה בדרכי לגדל ירוקים נמי פסול מה"ט משום שנגמר פריו וליכא נפ"מ בדין והא דנקט רשב"ל במשחירות שנו היא דקמ"ל דמיירי מתניתין כשנגמר פריו ומדויק לשון במשחירות ולמה לא נקט שחירות כמו בבבלי והיא משום דבא לאשמועינן דווקא בזמן גמר בישולם שהתחילו למשחיר ואי היה תני בשחורות שנו הח"מ דממעט מין ירוקים ע"כ נקט לשון במשחירות דאורי לן דהגיע בישולם והן משחירות ולא ממעט ירוקים ותיבת מה נפק מביניהון הוא פשיטות להשאלה כלומר דע"כ נפיק מביניהון הילכתא חדתא וזהו אי אפשר וכה"ג איתא בירושלמי ספ"ג דמס' ברכות עיי"ש ובפי"ב במס' יבמות ה"א עיי"ש. ודו"ק: