פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 9 · הלכה 1 · Segment 1

מתני' מי שהיה טמא. בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו:

או בדרך רחוקה. ולא עשה את הראשון. שלא היה יכול להגיע לירושלים בזמן שחיטת הפסח:

יעשה את השני. מצות עשה עליו לעשות פסח שני בי"ד לחודש השני ופסח שני זה דוחה את השבת כמו הראשון:

שגג או נאנס וכו' יעשה את השני. צריך הוא לעשות את השני:

א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה. לענין עשיית פסח שני הואיל ושאר אונסין ג"כ עושין את השני אמאי אדכר רחמנא הני טפי מאונס אחרינא:

שאלו פטורין מן הכרת. טמא או בדרך רחוקה פטרן הכתוב מפסח ראשון ועיקר הכרת על פסח ראשון נאמר לפיכך אף אם לא עשו את השני ובמזיד פטורין הם שכבר נפטרו בפסח ראשון מן הכרת:

ואלו חייבין בהכרת. כשלא עשו פסח שני שהרי חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עיכבה אותן וכשהזידו ולא עשו השני חייבין הן בהכרת כדכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה משמעות הכתוב כך הוא שאם לא הי' לו שום אונס בראשון ולא עשה הרי הוא בהכרת ואם אירע לו איזה אונס בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה וא"כ בראשון אינו מתחייב שהרי שגג או אנוס היה אלא אם הזיד ולא עשה גם את השני ה"ז מתחייב כרת ואם שגג או נאנס אף בשני פטור: