פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים · פרק 5 · הלכה 2 · Segment 7

אמור לי טעמא דר' יוחנן למה וכו'. והשיב לו דהיינו טעמיה נעשה משעה ראשונה כמחשב בשחיטה עצמה לשמו ושלא לשמו והוא פסול כדתנן במתני' ואע"ג דאמר לזרוק דמו שלא לשמו הואיל ובשעת שחיטה אמר כך הו"ל כמחשב שתהא השחיטה לשמו ושלא לשמו:

א"ל ואין כיני. וא"כ דסבירא לך שאע"פ שחישב בשחיטה שתהא הזריקה שלא לשמו נעשה כעירוב המחשבו' בשחיטה גופה ולחומרא נימא נמי הכי לקולא ולענין מחשבת שלא לאוכליו:

דתנן. לקמן:

שחטו שלא לאוכליו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. והשתא אם אפילו חישב בשחיטה שתהא שלא לאוכליו ולזרוק את דמו לאוכליו. כצ"ל ובדפוס ט"ס. ותימא נמי ויהא כשר משום דנעשה משעה ראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו בתמיה הא השחיטה עצמה היא שלא לאוכליו ולדידך דקאמרת דעירוב מחשבות הויא מ"ש הא מהא:

לית יכיל. ר' בא הוא שהשיב לר' ירמיה הא ודאי לא מצית אמרת הכי דאמר ר' אילא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו וכי' וכן כי אתא ר' יעקב בר אחא אמר נמי הכי בשם ר' יוחנן דדוקא אם שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו בהא הוא דאמרי' דהוה לי' כשחטו לאוכליו ושלח לאוכליו וכשר אבל איפכא לא ומשום דהשחיטה בעצמה היא שלא לאוכליו בלבד ופסול ואנן לא קאמרינן דנעשה כעירוב מחשבות בשעת שחיטה אלא היכא דהשחיטה עצמה הוא בלא מחשבת פיסול ובין לחומרא ובין לקולא והלכך במחשבת שלא לשמו דקי"ל שחטו לשמו ושלא לשמו פסול אפי' אם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו נמי פסול דהוה לי' כלשמו ושלא לשמו ובמחשבת שלא לאוכליו דקי"ל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כשר אם השחיטה בעצמה היא לאוכליו אז אע"פ שחישב לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר דהוה לי' כלאוכליו ושלא לאוכליו:

ר' יוסה נסיב חייליה מן תרין טעמוי דר' יוחנן למה וכו'. כלומר שלקח ראיה שלו להחזיק דבריו כמו ששמע מר' בא כדלעיל ומן הני תרי טעמי הוא ומשום דמחלקינן בין לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ובין לאוכליו ושלא לאוכליו בשתי עבודות וכדאמרן: