פני משה על תלמוד ירושלמי מעשרות · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 4

גמ' ולא שנייא בין לזרע וכו'. בתוספתא פ"ג תני הכי העוקר שתלים מתוך שלו ליטען בח"ל ולזרע ולהפקיר ולמכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות והיינו דקאמר הכא דאין חילוק בין כל אלו ובכולן חייב במעשרות ומייתי לה כדי למירמי עלה ממתני' דפאה:

תמן תנינן. בפ"ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח והכא את אמר הכין בתמיה דאם עקרן ליטען על מנת להפקיר חייב ומשני תמן הוא מפקיר על הכל כלומר את הכל הוא מפקיר ואין בו מהחיוב למעשרות אבל הכא שנוטען להפקיר את הגידולין שלאחר מכאן ולא הפקיר השתלים עצמן וא"כ יש בהן חיוב מעשרות ולפיכך חייב הוא מפני שמוציא אותן אח"כ מידי חיוב דלא ידיע כמה הוא מהחיוב וכמה הוא מהגידולין הפטורין:

והא תנינן. בהאי ברייתא חוץ לארץ וכי שנייא היא ח"ל בין לעיקר ובין לגידולין הרי אם נוטען בח"ל הכל פטור הוא דאף הפירות שגדלו בחיוב בא"י פטורין הן כשיצאו לח"ל כדתנן לקמן ריש פ"ב דחלה לר"ע. ואפ"ה קתני הכא בברייתא דחייב:

בה לא שנייא בין לעיקר בין לגידולין. כלומר אין הכי נמי דבח"ל לא שייך האי טעמא דאמרן דהרי אין חילוק בה בין העיקר ובין הגידולין שלאחר מכאן דאת הכל הוא מוציא מידי חיוב המעשרות וטעמא אחרינא איכא בח"ל דמשום קנסא הוא וכן בנוטען למוכרן לגוי וכי אמרינן לחלק בין היכא דאיכא צד חיובא משום העיקר או לא בהפקר הוא דאמרינן דלא שייך ביה טעמא דקנסא כי היכי דלא תיקשי על האי ברייתא ממתני' דפאה: