תניא הנודר בתורה לא אמר כלום. יש מפרשים בנשבע בתורה שלא אוכל, או שלא אעשה כך לא אמר כלום, כדמפרש ואזיל דדעתיה אגוילי, ולא אהזכרות שבה, אבל בנשבע במה שכתוב בתורה, הרי זה אסור, דדעתיה אהזכרות שבה, ומה שאמרו דעתיה אהזכרות שבה מסייע לפירוש זה, ובתוספתא שבועות בפרק ב' (ה"ח) גרסינן האומר נשבע אני בתורה חייב ובשמים פטור. אבל הראב"ד ז"ל (הל' שבועות פי"ב ה"ד בהשגות) פירש הנודר נודר ממש, כלומר שאמר ככר זה עלי במה שכתוב בתורה לא אמר כלום, שאין זה מתפיס אלא בגוילין, אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר ככר זה עלי במה שכתוב בה הרי זה אסור, כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתו על ההזכרות וההזכרות כדבר הנדור הוא, שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות, וכל שכן אם אמר במה שבתורה שהיא התפסה, ואע"ג דמחתה אארעא כן כתב הראב"ד ז"ל.
ובירושלמי (פ"א, ה"ג) נמי פירשו כן שהוא מתפיס בתורה, דגרסינן התם בתורה הרי זה מותר, בכתוב בה הרי זה אסור, בתורה הרי זה מותר בקדושת התורה. ופירש הרב ז"ל דקדושת התורה, כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם, בכתוב בה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה, עד כאן גירסת ירושלמי.
ומכל מקום נראה שירושלמי זה שכתב הרב ז"ל, לא פירשו הכתוב בה הזכרות השם כמו שפירש הרב ז"ל, אלא בקרבנות הכתובים בתורה, והרי זה כאומר הרי עלי כקרבן, ולפי פשוטן של דברים אינו הולך על שטת התלמוד שלנו, שאמרו דעתיה אהזכרות.
ויש לפרש דהזכרות שאמרו בגמרא, לאו הזכרות של שם קאמר, אלא מה שנזכר בתורה קאמר, דהיינו כקרבנות, וכמנחה, וככלים המוקדשין, ומפני שמה שכתוב בה כולל הכל, לכן כלל כאן הכל בלשון הזכרות, ובירושלמי פרט לך אחד מן ההזכרות, והכל ענין אחד. אבל לפי מה שכתב הרב ז"ל הזכרות ממש, ואמר שעל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות, והוי כדבר הנדור קשיא לי דאם כן אפילו בנודר בתורה יהא אסור בדבר הנדור, ואפילו כשדעתו אגוילין, שהרי אפילו הגוילין קדושים מחמת כונת הכתיבה לשם קדושת כתבי הקדש, כדאיתא במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש (קטז, א) דאיבעיא להו התם הגליונין אם מצילין אותן מפני הדליקה אם לאו, ואע"ג דלא איפשיטא התם, הכא אזלינן בהו לחומרא בספק של תורה שמטילין אותו לחומרא, ואין לומר דמהכא איפשיטא דגליונין אין בהן קדושה, דאם כן ליפשטה התם מהא. ויש לומר דכיון שאמר בתורה, דעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם, ולא אגליונין, שאין הגליון קרי תורה אלא הגוילין, על שם שהתורה כתובה בהם, וגוילין לכולי עלמא אינן קדושים אלא מחמת הכתיבה שבהם, וכל שנמחקו פרחה קדושתם מהם, כדאיתא התם ואם כן לא הוי מתפיס בדבר הנדור.
ואכתי לא ניחא לי, דמאי שנא הזכרות, אפילו שאר הכתובים נמי קדושים על ידי כוונת הכתיבה, לשם כתבי הקדש וליהוי כדבר הנדור. ויש לומר דלאו דוקא הזכרות, אלא הוא הדין לכל הכתוב בה, ודבר הקדוש בה יותר נקט, שאפילו נדר בספר תורה שנמחק, ולא נשתייר בו הזכרה, אם אמר במה שכתוב בה נראה ודאי דאסור, מדלא חלק בין שכתוב בה הזכרות ובין שאין כתוב בה, וכן דעת ר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ג) א"ר יוסי (בתורה בקודשת תורה, בקדושת כתובים) [כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה לפי הש"מ]. ולפי זה לא שנא נודר בתורה, ולא שנא נודר בשאר ספרי הקדש, דדעתיה אהזכרות שבהם, ואי נמי על שאר דברי קדושה הכתובים בה, אבל לפי מה שאמרו שם בירושלמי בכתוב בה בקרבנות הכתובים בה, משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן, אבל נודר בשאר ספרי הקדש, שאין כתוב בהם קרבן ודברים הנדרין ונדבין לא.
ובירושלמי (פ"א, ה"ג) נמי פירשו כן שהוא מתפיס בתורה, דגרסינן התם בתורה הרי זה מותר, בכתוב בה הרי זה אסור, בתורה הרי זה מותר בקדושת התורה. ופירש הרב ז"ל דקדושת התורה, כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם, בכתוב בה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה, עד כאן גירסת ירושלמי.
ומכל מקום נראה שירושלמי זה שכתב הרב ז"ל, לא פירשו הכתוב בה הזכרות השם כמו שפירש הרב ז"ל, אלא בקרבנות הכתובים בתורה, והרי זה כאומר הרי עלי כקרבן, ולפי פשוטן של דברים אינו הולך על שטת התלמוד שלנו, שאמרו דעתיה אהזכרות.
ויש לפרש דהזכרות שאמרו בגמרא, לאו הזכרות של שם קאמר, אלא מה שנזכר בתורה קאמר, דהיינו כקרבנות, וכמנחה, וככלים המוקדשין, ומפני שמה שכתוב בה כולל הכל, לכן כלל כאן הכל בלשון הזכרות, ובירושלמי פרט לך אחד מן ההזכרות, והכל ענין אחד. אבל לפי מה שכתב הרב ז"ל הזכרות ממש, ואמר שעל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות, והוי כדבר הנדור קשיא לי דאם כן אפילו בנודר בתורה יהא אסור בדבר הנדור, ואפילו כשדעתו אגוילין, שהרי אפילו הגוילין קדושים מחמת כונת הכתיבה לשם קדושת כתבי הקדש, כדאיתא במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש (קטז, א) דאיבעיא להו התם הגליונין אם מצילין אותן מפני הדליקה אם לאו, ואע"ג דלא איפשיטא התם, הכא אזלינן בהו לחומרא בספק של תורה שמטילין אותו לחומרא, ואין לומר דמהכא איפשיטא דגליונין אין בהן קדושה, דאם כן ליפשטה התם מהא. ויש לומר דכיון שאמר בתורה, דעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם, ולא אגליונין, שאין הגליון קרי תורה אלא הגוילין, על שם שהתורה כתובה בהם, וגוילין לכולי עלמא אינן קדושים אלא מחמת הכתיבה שבהם, וכל שנמחקו פרחה קדושתם מהם, כדאיתא התם ואם כן לא הוי מתפיס בדבר הנדור.
ואכתי לא ניחא לי, דמאי שנא הזכרות, אפילו שאר הכתובים נמי קדושים על ידי כוונת הכתיבה, לשם כתבי הקדש וליהוי כדבר הנדור. ויש לומר דלאו דוקא הזכרות, אלא הוא הדין לכל הכתוב בה, ודבר הקדוש בה יותר נקט, שאפילו נדר בספר תורה שנמחק, ולא נשתייר בו הזכרה, אם אמר במה שכתוב בה נראה ודאי דאסור, מדלא חלק בין שכתוב בה הזכרות ובין שאין כתוב בה, וכן דעת ר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ג) א"ר יוסי (בתורה בקודשת תורה, בקדושת כתובים) [כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה לפי הש"מ]. ולפי זה לא שנא נודר בתורה, ולא שנא נודר בשאר ספרי הקדש, דדעתיה אהזכרות שבהם, ואי נמי על שאר דברי קדושה הכתובים בה, אבל לפי מה שאמרו שם בירושלמי בכתוב בה בקרבנות הכתובים בה, משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן, אבל נודר בשאר ספרי הקדש, שאין כתוב בהם קרבן ודברים הנדרין ונדבין לא.