רשב״א על נדרים · דף 57b

גמרא: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית, כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה, וכדאיתא לקמן [נדרים ס, א] מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור, ומדרבנן קאמר, דאילו מדאורייתא ודאי בטיל ברוב כשאר האיסורין, ופירות שביעית גופייהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן [נדרים נה א] אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה, אי מבטלין חד לחבריה, או דלמא חשיבי ולא בטילי חד לגביה חבריה.

ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות. ודוקא בשיש בה פירות לפי שכיון שיש בה פירות של איסור כבר וזה בא לבטלן, גזרו עליהם ואסרום שלא יהיו בטלין לגבי תוספת ההיתר, אבל במסבך ילדה בלא פירות בזקנה, ודאי בטלה היא ופירותיה מותרין.

ליטרא בצלים שתקנה וכו'. ודלמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מניה וביה אלא ממקום אחר, כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב, וקשה לי דהא חומרא דאתי לידי קולא היא, וכדאמר בעלמא [תוספתא דמאי פרק ח' הלכה י'] המרבה במעשרות (מעשרותיו מתוקנין כו') [פירותיו מתוקנין מעשרותיו מקולקלים – לפי השי"מ]. ויש לומר דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן, הם לא גזרו בכך.