רשב״א על נדרים · דף 36b

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא [בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחות[ו – לפי השי"מ], אמרינן בריש פרק קמא דחולין [יב, א] שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

אלא לדעתא דנפשיה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהנה ליה. נראה לי דלישנא יתירה הוא, והוה ליה למימר הכי אלא לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת.

תא שמע המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו (ע"מ) [על] שאינו שלו טובת הנאה שלו. דכתיב עשר תעשר ונתת אמעשר קאי, כלומר שתהא נתינה ממי שהמעשר ולא קאי אתבואת זרעך כדאמרינן לעיל, ובפרק קמא דתמורה [י, א] מפרש ליה לקרא הכין, שהמעשר תקינו ביה ונתת שתהא טובת הנאה שלו.

במקום שנוטלים על המקרא ואין נוטלין על המדרש. קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלים עליו שכר תפול הנאה להקדש, וכדתניא גבי מחזיר לו אבדתו. ויש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל, על המדרש לא בעי למישקל.