מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יבמות · פרק 4 · הלכה 1 · Segment 6

וסיפא פליגא על שמואל כו'. ולהכי לא מקשי לרבי לעזר דס"ל אין זכין לעוברין אלא דוקא בבנו והוא מטעמא דירושה הבאה מאליה שאני דהרי אין כאן מזכה ולא שייך לומר מטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא כדפרישית וכתירוצא דאביי שם אבל לשמואל דס"ל דדוקא שיהיה בן קיימא ע"כ טעמא משום יאוש וכתירוצא דרבא ולפ"ז קשה מה דמדייק שם מאי בינייהו איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת ה"ל למימר דאיכא בינייהו בשלא היה בן קיימא וע"כ לומר דלא ס"ל להבבלי לחלק כן אלא דאפי' לאביי לא קנו הראשונים ואפי' הפילה אשתו דאתרווייהו קאי לתרץ בששמעו שמת או הפילה וכן סתם הרמב"ם ז"ל בפ' הנ"ל ולא הצריך שיהיה עובר בן קיימא לבסוף ועיין בהה"מ סוף פ"ב מהל' זכי' דמשמע נמי לגירסתו בגמ' אליבא דהרמב"ם ז"ל דאפי' אין העובר בן קיימא אבל דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם דצריך שיהיה העובר בן קיימא לבסוף ומסתייע ליה מהכא שכתב אחר שהביא סוגיא דהכא וז"ל זו גי' הירושלמי ויש לנו בה סיוע במקצת דבעינן בן קיימא בסוף ובבן שמונה שנולד חי קתני בתוספתא מס' שבת שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן נמי מוכיח שם בגמ' והוא הדין בבטן אמו אעפ"י שהוא חי כיון שאין סופו לצאח בחיי' וכדפרישית עכ"ל ולדידי' לכאורה ק"ק ה"ל למימר איכא בינייהו דלעיל ויש ליישב ואין להאריך: