עַל שִׁבְעִים כָּתַב 'זָקֵן', וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק. מקשים אמאי הוצרך לכתוב שבעים פתקאות הוה סגי לכתוב שתים־עשרה פתקאות ועל עשרה פתקאות יכתוב ששה ועל שני פתקאות יכתוב חמשה?
וראיתי בספר ברכת טוב בפרשת בהעלותך שתירץ דמשה רבינו ע"ה בתחילה בירר ששה זקנים מכל שבט ושבט כדמוכח בקרא אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וכו' (במדבר יא, טז) ואם היה עושה כן לכתוב שתים־עשרה פתקאות עשרה יכתוב בהם ששה ושנים יכתוב בהם חמשה חמשה, ויבואו שתים־עשרה שבטים וימשכו את שתים־עשרה פתקאות אלו הנה השבט שלקח פתקא של חמשה צריך לדחות אחד מן הששה הנבררים שבירר משה רבינו ע"ה בתחילה באותו השבט ולמי נדחה? הא כל אחד מן הששה הנבררים יאמר אני הוא מן החמשה! אבל עתה שכתב שבעים פתקאות של זקן ושנים חלק וכל אחד נוטל פתקא אין לשום אחד טענה ותרעומת, דמי שנטל חלק יאמר לו משה רבינו ע"ה אין המקום חפץ בך עד כאן דבריו. ותירוץ זה הוא כמו תירוץ שתירץ מהרש"א ז"ל.
אך על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי הוה אפילו לעשות שלא יברור הוא תחילה אלא בתחילה יעשה הגורל של שתים־עשרה פתקאות שיכתוב על עשרה פתקאות ששה ועל שנים יכתוב חמשה ואחר שמשכו השבטים את הפתקאות אז מן השבט שיש בידו פתקא של ששה יברור ממנו ששה ומשבט שיש בידו פתקא של חמשה יברור חמשה?
ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו שהקשינו על תירוץ הנזכר דאם היה עושה כן היה נראה גרעון לאותו השבט שבירר ממנו חמשה שהיו אומרים שבט זה גרוע שבלאו הכי נמי לא היה יכול משה רבינו ע"ה לברור ממנו יותר מחמשה שלא היה נמצא בו יותר לכן הקדים לעשות הברירה שלו בתחילה שנודע שנמצא בכל שבט נבררים ששה שהם ראוים אז אחר כך כשמשך אחד משבט זה פתקא של חלק לאו משום שאינו ראוי אלא משום שאין בו צורך יען שהוא יתר על מספר השבטים.
ועוד תירץ בספר ברכת טוב תירוץ שני לקושיא הנזכר והוא דנסתפק משה רבינו ע"ה אם רצונו יתברך לפחות אלו השנים זקנים משני שבטים שיהיו חמשה מזה וחמשה מזה או דלמא שניהם יהיו חסרים משבט אחד שמכולם יהיה ששה ששה ורק משבט אחד יהיה ארבעה דוקא? ולכן עשה לא לפי סדר הנזכר בקושיא אלא כתב שבעים 'זקן' ושנים חלק ובזה יתברר הספק שלו עד כאן דבריו.
והנה על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי עדיין קשא למה הוצרך לכתוב שבעים פתקין יכתוב עשרים־ושתים פתקין 'זקן' ושנים חלק ויניח בקלפי ויביא שנים זקנים מכל ששה וששה הנבררים שהם יעלו עשרים־ושתים אנשים וכל אחד מאלו העשרים־ושתים ימשוך פתקא אחד מן הקלפי ואם חפץ השם יתברך שיהיה מן אחד־עשרה שבטים ששה ששה ומן שבט אחד ארבעה יזמין שאלו השנים שמושכים חלק יהיו משבט אחד ואם ירצה שיהיו חמשה חמשה משני שבטים יזמין שאלו השנים שמשכו חלק יהיה אחד מהם משבט אחד ואחד מהם משבט אחר?
ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו דאם היה עושה כן לא היו מקבלים אלו העשרים־וארבע לפרוש עצמם מחבריהם הנבררים למשוך פתקאות באומרם למה אנחנו מכניסים עצמנו לבית הספק בידים מאחר כי אלו העשרים־ושתים אנשים מוכרח ששנים מהם יקחו חלק ויהיו נדחים ולכן כל אחד מן הנבררים כשאומר לו בא ומשוך פתקא מן הקלפי יאמר מאי חזית שתביא אותי לבית הספק תביא את חבירי מאחר שזה הבא למשוך אפשר דאחר כך יהיה נדחה לגמרי וחביריו הנשארים הם ודאים בלי ספק.
ולעיקר הקושיא נראה לי על פי מה שכתב הרב בני יששכר ז"ל (חלק ב' דף טז) בשם מהרש"ז [רבי שניאור זלמן מלאדי] על שני השעירים של יום הכיפורים וזה לשונו: המצוה הזאת נעשית בגורל כי גורל הוא באין טעם כעין שאמרו בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון א־ל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם וכשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי להשם יתברך ברצון אז כביכול מעוררים רצון העליון עיין שם ולכן כאן עשה שבעים פתקא נמצא על כל אחד משבעים זקנים נעשה הגורל ובזה המשיך שפע מן הרצון העליון לכל אחד ואחד.
וראיתי בספר ברכת טוב בפרשת בהעלותך שתירץ דמשה רבינו ע"ה בתחילה בירר ששה זקנים מכל שבט ושבט כדמוכח בקרא אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וכו' (במדבר יא, טז) ואם היה עושה כן לכתוב שתים־עשרה פתקאות עשרה יכתוב בהם ששה ושנים יכתוב בהם חמשה חמשה, ויבואו שתים־עשרה שבטים וימשכו את שתים־עשרה פתקאות אלו הנה השבט שלקח פתקא של חמשה צריך לדחות אחד מן הששה הנבררים שבירר משה רבינו ע"ה בתחילה באותו השבט ולמי נדחה? הא כל אחד מן הששה הנבררים יאמר אני הוא מן החמשה! אבל עתה שכתב שבעים פתקאות של זקן ושנים חלק וכל אחד נוטל פתקא אין לשום אחד טענה ותרעומת, דמי שנטל חלק יאמר לו משה רבינו ע"ה אין המקום חפץ בך עד כאן דבריו. ותירוץ זה הוא כמו תירוץ שתירץ מהרש"א ז"ל.
אך על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי הוה אפילו לעשות שלא יברור הוא תחילה אלא בתחילה יעשה הגורל של שתים־עשרה פתקאות שיכתוב על עשרה פתקאות ששה ועל שנים יכתוב חמשה ואחר שמשכו השבטים את הפתקאות אז מן השבט שיש בידו פתקא של ששה יברור ממנו ששה ומשבט שיש בידו פתקא של חמשה יברור חמשה?
ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו שהקשינו על תירוץ הנזכר דאם היה עושה כן היה נראה גרעון לאותו השבט שבירר ממנו חמשה שהיו אומרים שבט זה גרוע שבלאו הכי נמי לא היה יכול משה רבינו ע"ה לברור ממנו יותר מחמשה שלא היה נמצא בו יותר לכן הקדים לעשות הברירה שלו בתחילה שנודע שנמצא בכל שבט נבררים ששה שהם ראוים אז אחר כך כשמשך אחד משבט זה פתקא של חלק לאו משום שאינו ראוי אלא משום שאין בו צורך יען שהוא יתר על מספר השבטים.
ועוד תירץ בספר ברכת טוב תירוץ שני לקושיא הנזכר והוא דנסתפק משה רבינו ע"ה אם רצונו יתברך לפחות אלו השנים זקנים משני שבטים שיהיו חמשה מזה וחמשה מזה או דלמא שניהם יהיו חסרים משבט אחד שמכולם יהיה ששה ששה ורק משבט אחד יהיה ארבעה דוקא? ולכן עשה לא לפי סדר הנזכר בקושיא אלא כתב שבעים 'זקן' ושנים חלק ובזה יתברר הספק שלו עד כאן דבריו.
והנה על תירוץ זה יש להקשות דאי משום הכי עדיין קשא למה הוצרך לכתוב שבעים פתקין יכתוב עשרים־ושתים פתקין 'זקן' ושנים חלק ויניח בקלפי ויביא שנים זקנים מכל ששה וששה הנבררים שהם יעלו עשרים־ושתים אנשים וכל אחד מאלו העשרים־ושתים ימשוך פתקא אחד מן הקלפי ואם חפץ השם יתברך שיהיה מן אחד־עשרה שבטים ששה ששה ומן שבט אחד ארבעה יזמין שאלו השנים שמושכים חלק יהיו משבט אחד ואם ירצה שיהיו חמשה חמשה משני שבטים יזמין שאלו השנים שמשכו חלק יהיה אחד מהם משבט אחד ואחד מהם משבט אחר?
ונראה לי בס"ד ליישב קושיא זו דאם היה עושה כן לא היו מקבלים אלו העשרים־וארבע לפרוש עצמם מחבריהם הנבררים למשוך פתקאות באומרם למה אנחנו מכניסים עצמנו לבית הספק בידים מאחר כי אלו העשרים־ושתים אנשים מוכרח ששנים מהם יקחו חלק ויהיו נדחים ולכן כל אחד מן הנבררים כשאומר לו בא ומשוך פתקא מן הקלפי יאמר מאי חזית שתביא אותי לבית הספק תביא את חבירי מאחר שזה הבא למשוך אפשר דאחר כך יהיה נדחה לגמרי וחביריו הנשארים הם ודאים בלי ספק.
ולעיקר הקושיא נראה לי על פי מה שכתב הרב בני יששכר ז"ל (חלק ב' דף טז) בשם מהרש"ז [רבי שניאור זלמן מלאדי] על שני השעירים של יום הכיפורים וזה לשונו: המצוה הזאת נעשית בגורל כי גורל הוא באין טעם כעין שאמרו בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון א־ל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם וכשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי להשם יתברך ברצון אז כביכול מעוררים רצון העליון עיין שם ולכן כאן עשה שבעים פתקא נמצא על כל אחד משבעים זקנים נעשה הגורל ובזה המשיך שפע מן הרצון העליון לכל אחד ואחד.