בן יהוידע על סנהדרין · דף 33b

מִנַּיִן שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז). נראה לי בס"ד הכונה דהכתוב לפי פשוטו מוקשה דאיך סלקא דעתיה שיהרגו את הצדיק כדי שבא הכתיב לצוות על זה ולומר 'צַדִּיק אַל תַּהֲרֹג'? על כן מוכרח דהכתוב בא ללמד בכהאי גונא שזה יצא צדיק מן בית דין ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו חובה שלא תחזרהו לשמוע דבריו של זה כדי להרגו.
ומה שאמר וְחִילוּפָא לְמֵסִית דִּכְתִיב 'לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' (דברים יג, ט) פירוש אם יצא המסית מבית דין חייב ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות 'לֹא תַחְמֹל עָלָיו' להחזירו וכן אם יצא מבית דין זכאי מכח איזה דבר שהיה נוגע בחוקי העדות וכיוצא ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו חובה דהיינו לסתור אותו חסרון שהיה מצד חוקי העדות שסמכו עליו ופטרו אותו 'לֹא תְכַסֶּה עָלָיו' אלא תחזרהו כדי לשמוע לימוד של זה ותהרגהו ורב כהנא מפיק לה מן 'כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ' (דברים יג, י) לשון כפול כנגד שני חלוקות אלו שאם יצא זכאי ובא אחד ללמד חובה תחזרהו להרגו ואם יצא חייב ובא אחד ללמד עליו זכות אל תחזרהו לפטרו אלא תהרגנו כפי שפסקו עליו.

אָמַר לֵיהּ: אַדְמוֹקְדָךְ יָקִיד, זִיל קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי. פירש הרמ"ה ז"ל דרבי חייא שאל 'טָעָה בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת' כגון שטעה בדין הבא על אשת איש שלא כדרכה דחשב שהוא פטור כיון דבא שלא כדרכה, מַהוּ? והשיב לו רבי יוחנן דזה היא דבר מפורש בתורה דחייב ולכן בזה הצדוקין גם כן מודין דכתיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא כ, יג) 'מִשְׁכַּב אִשָּׁה' לא נאמר אלא 'מִשְׁכְּבֵי' ללמדך שיש שתי משכבות באשה דגם שלא כדרכה חייבין עליה עד כאן דבריו. ולזה אמר וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ, י) כפל הלשון 'אֶת אֵשֶׁת אִישׁ', 'אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ' חד לביאה כדרכה וחד לביאה שלא כדרכה.
והנה בזה נראה לי בס"ד לפרש אַדְמוֹקְדָךְ יָקִיד שאמר לו בלשון מוקד יקיד ולא אמר לו 'אדאישך בוער' זִיל קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי לרמוז לו שדבר זה שהוא שואל מפורש הוא בפרשת קדושים שאמר הכתוב 'מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה' ללמד שיש באשה שתי משכבות שחייבין עליהם.
והנה נרמז בתיבת קדושים על קדושת ישראל שתמשך להם על ידי התורה אשר בקרבם כי התורה נקראת אֵשׁ דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) ואין ישראל מתקדשים אלא רק אם יהיה לבם בוער באש התורה ונרמז זה בתיבת קְדוֹשִׁים חלק התיבה לשתים וקרי בה 'קדו שים' רצונו לומר קדו זו התורה שהיא אש, שים בלבך ובזה תהיה בכלל 'קְדוֹשִׁים' כיון שבתיבת קְדוֹשִׁים נרמז האש בלשון קדו לכך כאן רמז לו על פרשת קדושים בלשון 'קדו' ולא אמר לו 'אֵשׁ' בפירוש.
ובזה יובן לתרץ דקדוק אחד שאמר לו קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי וקשא אין דרך לצלות קרא באש אלא צולין בשר באש אבל קרא שולקין ומבשלים אותו בקדרה! ובזה ניחא נקיט קרא שהוא לשון מקרא לרמוז לו דבר זה הוא קרא מפורש בתורה שאפילו הצדוקים מודין בו ואתה לא ידעת אותו.
או יובן בס"ד שאמר לו קוֹץ קָרָךְ כי כל דבר תפל נמשל לקרא וכמו שאמרו בגמרא (חגיגה י.) טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות] ורמז לו שאלה זו ששאל תפלה כמו קרא יען כי זה הוא דבר פשוט שאין צורך לשאול אותו.