עמודי ירושלים על תלמוד ירושלמי תענית · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 4

ר' יהודא בר פזי כד הוי נפיק לתעניתא כו' ישב עפר ויתן גו רישיה. בב"ר (פמ"ט) הגירסא יסב איהי קיטמא ויהיב בראשיה. ועי' במתנות כהונה שם שפי' דמזה מוכח דס"ל דוקא קיטמא צריך ולא עפר ע"ש. וראיתי בנבחר מפנינים שם שתמה מאד על המתנות כהונה מדברי הירושלמי האלו וע"כ הגיה גם שם דבמקום קיטמא צ"ל עפר ע"ש. ולא ראה שרש"י בביאורו למ"'ר כתב כדברי המ"כ וז"ל דהוי מכריז בציבורא ואמר בשעה שהיו מתענין ונותנין אפר מקלה בראש כל אדם והיה מכריז ואמר כל דלא מטי שליחא דציבורא לגביה למיתן קיטמיה ברישיה יסב איהי גופיה קיטמא ברישיה והיינו פליגי דלמ"ד להזכיר זכותו של אברהם דכתיב ביה עפר דקסבר עפר נמי נותנין פליגי אהא דר' יודן דאמר קיטמא ולא עפרא כו' בגמ' דתענית ירושלמי עכ"ל מבואר דגם בירושלמי כאן היתה גירסתו קיטמא ולא עפרא ומה שתמה דבשלמא אם הגירסא עפר שפי' היה האנשים יכולים ליקח עפר מהרחוב אבל אם הגירסא אפר כירה מאין היה להם ברחוב אפר כירה ע"ש לק"מ דהאפר כירה היה מוכן ברחוב ורק השמש נתן אותו בראש כל אדם בכדי לביישו שאינו דומה מתבייש כו' ולאותן האנשים שלא הגיע שהיו עומדין מרחוק היה הם בעצמם לוקחים מאפר כירה המוכן ברחוב ולק"מ: