בן יהוידע על נדרים · דף 20a

כָּל הַצּוֹפֶה בַּנָּשִׁים, סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. קשא אטו צפייתו בנשים לאו עבירה זו? והלא איסור חמור הוא ובזרא דגילוי עריות הוא זה! ועוד מאי מרבה במלת כָּל?
ונראה לי בס"ד דהכא לא איירי במסתכל בגופה של אשה ממש אלא מסתכל בצורתה המצויירת על עץ או על נייר ובא לרבות בתיבת כָּל אפילו צּוֹפֶה בלבו שאינו רואה צורתה בעיניו על הנייר אלא רק מצייר אותה בלבו, הנה זה סוֹפוֹ לָבֹא בָּא לִידֵי עֲבֵרָה דהיינו סופו שיסתכל בגוף האשה ממש שהוא איסור חמור!
והסתכלות בגוף האשה ממש נקרא יְדֵי עֲבֵרָה כי עבירה בסתם הוא מעשה של ביאה אך ההסתכלות נקרא ידים של העבירה כי בחטאו בהסתכלות ימשך לחטוא במעשה ממש.
אי נמי חיבוק ונשוק זה נקרא יְדֵי עֲבֵרָה ואם יסתכל בגופה של אשה אז סופו לחטוא בידי עבירה שיעשה חיבוק ונישוק שהוא ידי עבירה.
או יובן הסתכלות בנשים גורם שיטמא בקרי שהוא פיזור הזרע בחוץ וכל שכבת זרע לבטלה נקרא יְדֵי עֲבֵרָה. ולזה אמר 'סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה' לכן עבירה [287] גימטריא פזר [287] שאם פזר זרעו בחוץ הרי זו בכלל עבירה.
ונראה לרמוז דידוע שלש עבירות נקראים בשם חֲטָאָה גְדֹלָה והם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מפני כי באלו יהרג ואל יעבור ולכן לעון עבודה זרה קרי ליה משה רבינו ע"ה אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה (שמות לב, לא) ואם תצרף מספר ראיה [216] עם מספר חטאה גדולה [71] יהיה מזה מספר עבירה [287].

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: 'עֲקֵבָהּ' דִּקְתָּנִי, מְקוֹם הַתֹּרֶף, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֶעָקֵב. נראה לי בס"ד הא דקרי למקום זה בשם עקב לרמוז כי עין האדם המסתכלת במקום זה פוגמת בבנים שלו וזה נרמז באותיות עקב שהם 'עין קב' כלומר העין פוגמת בקב שהוא הבנים שמספר בנים [102] עולה קב [102] ולכן אחר אותיות עקב למפרע יש אותיות גרף שצריך האדם לחשוב מקום זה כמו גרף של רעי שהוא מאוס ואין ראוי להסתכל בו.
ודע דכל זה איירי במסתכל במקום זה אפילו בהיות האשה לובשת בגדיה שאין בשרה נראה דעם כל זה אסור להסתכל למעלה מן הבגדים כנגד אותו מקום דאז הויין ליה בנים שאינם מהוגנים אבל אם יסתכל באותו מקום בהיותה ערומה זה לא אצטריך למימר כי זה בודאי הוא איסור חמור והוא בכלל איסור גלוי עריות!

סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן. נראה לי בס"ד מה שאמרו סִימָן יָפֶה והוא דידוע כי העזות פנים היא סימן לממזרות כמו שאמרו באבות דרבי נתן באותו ילד שהלך לפני רבי אליעזר ורבי יהושע בעזות ואמרו עליו שהוא ממזר ובדק אחריו רבי עקיבה ונתברר שהוא ממזר שהודית אמו בכך!
ולכן הבושה היא סימן לטהר את האדם מלעז של ממזרות וכמו שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר כסף מטהר ממזרים (קידושין עא.) פירוש כסף רוצה לומר בושה בתלמוד כמו אכסיף או כסיפה ליה וכיוצא דהבושה מטהרת ממזרים שמבטלת לעז של ממזרות מן האדם.
והנה נודע כי אדם הראשון נברא מן האדמה דכתיב (בראשית ב, ז) וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, ולכן נקרא בשם אדם ואחר אדם הראשון כל אדם נוצר מבטן אמו שזו היא אדמה שלו ולכן הכל נקראים בשם אדם על שם אדמה שלהם שהיא בטן האם.
אמנם הממזר אשר נוצר מבטן טמאה שהיה בה ביאה אסורה אין זה נחשב אדם שנוצר מן אדמה שלו כי רק הנוצר מן בטן טהורה זה נחשב אדם שנברא מן אדמה ולכן אדם אדמה [95] עולה מספר יפה [95] אך הממזר אין לו שם אדם הגזור משם אדמה ולזה אמר סִימָן יָפֶה לָאָדָם כלומר שיש לו תואר אדם הגזור מן שם אדמה שמספרם יפה והיינו זה הביישן שהבושה מטהרתו מן לעז הממזרות ואם כן היא מעידה עליו שיש לו שם יפה שהוא שם אדם הגזור משם אדמה ששניהם עולים מספר יפה.

וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי. קשה אבותיו מה פשעו ומה מגע יש להם בעזות של זה הבן?
ונראה לי בס"ד דידוע כל ביאה ראשונה של הנפש שתבא לעולם הזה נקראת אב לביאה שניה אשר תבא אחריה לעולם הזה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק (ברכות ז.) כלומר ביאה שניה נקראת בן לביאה שקדמה אליה.
וידוע דכל הנולדים כבר באה נשמתם לעולם הזה ביאה ראשונה ונתלבשה בגופים של ישראל שעמדו על הר סיני כמו שנאמר (דברים כט, יד) אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
ואם כן לפי זה ביאה הראשונה של הנפש או הרוח או הנשמה היא נקראת אב לביאה שניה ולזה אמר בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי 'אבותיו' קאי על נר"ן [נפש רוח נשמה] שלו בביאתם הראשונה שהם נחשבים אבות לביאתם השניה לא עמדו על הר סיני.