אָזַל וְאַיְתִּי קַנְיָא, וְיָהַב זוּזֵי בְּגַוֵּיהּ, וַהֲוָה מִיסְתַּמִּיךְ וְאָזִיל וְאַתִּי עֲלֵיהּ לְבֵית־דִּין. נראה ודאי כשאמר לו רבא 'זִיל אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ דִּפְרַעְתֵּיהּ' לא נשבע באותה שעה אלא לקח זמן לשבועה למחרתו שבדה איזה סבה לעכב השבועה עד מחר ובעת שבא למחר עשה עצמו חולה מעט ברגליו שהיה מוכרח להיות מסתמיך על הקנה ועשה מה שעשה.
והא דקרו ליה קַנְיָא דְּרָבָא ולא קרו ליה על שם בעליו, נראה לי בס"ד על דרך שאמרו במשנה (משנה שבת ה, ד) פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואתמר בגמרא (שבת נד:) תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו עיין שם.
וכן כאן יש קושיא על מסניה דרבא דאיך לא הרגיש בערמתו של זה קודם שנשבע שהיה שם דברים מוכיחין! חדא דהוה מסתמיך ואזיל על הקנה שהביאו עמו הן אמת עשה עצמו חולה עם כל זה אין דרך ליקח קנה להיות נסמך עליו אלא מקל עץ וכיון דראה שהביא קנה דאינו בר סמכא לסמוך עליו הוה ליה להרגיש שעשה ערמה בדבר כי חכם עדיף מנביא. ועוד איכא דבר המוכיח למה מסר הקנה ביד התובע שלו עד שישבע והוה ליה להניחו בארץ. ואם היה רבא שם על לבו דברים אלו היה מרגיש שעשה ערמה בקנה והיה לוקח הקנה בידו ומתברר הדבר ולא היה זה נשבע ולכן מפני דרבא לא שם לב על ערמה זו ואשתבע זה בערמה זו של הקנה קראו את הקנה על שם רבא.
והא דקאמר תלמודא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקוּשְׁטָא אִישְׁתַּבַּע היינו אשתכח לעיני הרואין ולפי דעתו אבל באמת הוא נשבע בשקר דלא אמר למלוה אלא נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ ולא נתן לו לפרעון כלל כי אם נתן הקנה בידו בפקדון שיתפוס אותו בידו עד שישבע ויחזרנו לו ורק לעיני המון העם ולעיניו אשתכח דבקושטא אישתבע דלא כולי עלמא גמירי האי דינא.
והנה ודאי הא דלא הרגיש המלוה בכובד הקנה שהיה בתוכו הזוזי יתכן הוא היתה תביעתו חמשים דנרים של כסף והוא הניח בתוך הקנה שנים דנרים של זהב שהם עולין חמשים דינרים של כסף שכל דינר זהב הולך בכ"ה דנרי כסף ולכך לא הרגיש בכובד של שנים דנרי זהב.
ודע כי נסתפקתי בדבר זה אי הוה עובדא הכי דהם היו עומדים על שפת הים ואחר שנשבע זה רגז המלוה והשליך הקנה לים ואחר כך הודה הלוה שלא פרע למלוה ורק עשה ערמה זו להניח מעות בתוך הקנה ומסרו לפי שעה למלוה כדי שישבע שפרע. איך ידונו דייני להאי דינא, מי אמרינן כיון דהודה שלא פרעו נמצא עדיין חייב לו ומסירת הקנה שמסרו לו אין זה פרעון שבאמת לא נתן לו הקנה לחלוטין אלא אמר לו שיאחזנו בידו עד שישבע ואחר כך יטלנו ממנו ולכן המלוה אם אינו חייב לשלם בשביל היזק שהזיק ואיבד מעות שבקנה במה יפטר הלוה מן החוב שהודה בו? או דלמא המלוה חייב לשלם בשביל מה שאיבד המעות שבקנה וממילא אין הלוה חייב לשלם לו החוב שהוא כנגד אותם המעות שבקנה?
והנה מצינו בבבא קמא (בבא קמא סא:) המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש וכו' ופסק מרן ז"ל (בשולחנו הטהור חושן משפט סימן תי"ח סעיף י"ג) טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בתוכו אפילו מורגים וכיוצא שדרך להטמינם בגדיש פטור במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש וכן בבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח וכו' וכתב בש"ך משמע אם אין דרך להניחו אפילו ידוע שהיה שם פטור, ויש להקשות דבריש סימן שפ"ח משמע להדיה אפילו אין דרכו להניח חייב וצריך לומר דהתם מיירי במזיק בידים אבל הכא אף על גב דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים דאילו מדליק בידים פשיטה דחייב עיין שם ויש לפלפל בזה ואין כאן מקום להאריך.
גם יש להסתפק בזה אם יש למלוה דין שומר חנם בשביל הקנה או דין שומר שכר דיש לומר אין זה שומר חנם כיון דהלוה אמר לו נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ כדי שאהיה אוחז הספר תורה בידי ואשבע לך והמלוה אחז הקנה בידו לצרכו כדי שזה ישבע? ונפקא מינה בזה אם הקנה והמעות שבתוכו לא איבדם בפשיעה. ורשמתי ספיקות אלו למזכרת ואם ירצה השם במקום אחר נבאר בזה בעזרת השם.
והא דקרו ליה קַנְיָא דְּרָבָא ולא קרו ליה על שם בעליו, נראה לי בס"ד על דרך שאמרו במשנה (משנה שבת ה, ד) פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואתמר בגמרא (שבת נד:) תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו עיין שם.
וכן כאן יש קושיא על מסניה דרבא דאיך לא הרגיש בערמתו של זה קודם שנשבע שהיה שם דברים מוכיחין! חדא דהוה מסתמיך ואזיל על הקנה שהביאו עמו הן אמת עשה עצמו חולה עם כל זה אין דרך ליקח קנה להיות נסמך עליו אלא מקל עץ וכיון דראה שהביא קנה דאינו בר סמכא לסמוך עליו הוה ליה להרגיש שעשה ערמה בדבר כי חכם עדיף מנביא. ועוד איכא דבר המוכיח למה מסר הקנה ביד התובע שלו עד שישבע והוה ליה להניחו בארץ. ואם היה רבא שם על לבו דברים אלו היה מרגיש שעשה ערמה בקנה והיה לוקח הקנה בידו ומתברר הדבר ולא היה זה נשבע ולכן מפני דרבא לא שם לב על ערמה זו ואשתבע זה בערמה זו של הקנה קראו את הקנה על שם רבא.
והא דקאמר תלמודא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקוּשְׁטָא אִישְׁתַּבַּע היינו אשתכח לעיני הרואין ולפי דעתו אבל באמת הוא נשבע בשקר דלא אמר למלוה אלא נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ ולא נתן לו לפרעון כלל כי אם נתן הקנה בידו בפקדון שיתפוס אותו בידו עד שישבע ויחזרנו לו ורק לעיני המון העם ולעיניו אשתכח דבקושטא אישתבע דלא כולי עלמא גמירי האי דינא.
והנה ודאי הא דלא הרגיש המלוה בכובד הקנה שהיה בתוכו הזוזי יתכן הוא היתה תביעתו חמשים דנרים של כסף והוא הניח בתוך הקנה שנים דנרים של זהב שהם עולין חמשים דינרים של כסף שכל דינר זהב הולך בכ"ה דנרי כסף ולכך לא הרגיש בכובד של שנים דנרי זהב.
ודע כי נסתפקתי בדבר זה אי הוה עובדא הכי דהם היו עומדים על שפת הים ואחר שנשבע זה רגז המלוה והשליך הקנה לים ואחר כך הודה הלוה שלא פרע למלוה ורק עשה ערמה זו להניח מעות בתוך הקנה ומסרו לפי שעה למלוה כדי שישבע שפרע. איך ידונו דייני להאי דינא, מי אמרינן כיון דהודה שלא פרעו נמצא עדיין חייב לו ומסירת הקנה שמסרו לו אין זה פרעון שבאמת לא נתן לו הקנה לחלוטין אלא אמר לו שיאחזנו בידו עד שישבע ואחר כך יטלנו ממנו ולכן המלוה אם אינו חייב לשלם בשביל היזק שהזיק ואיבד מעות שבקנה במה יפטר הלוה מן החוב שהודה בו? או דלמא המלוה חייב לשלם בשביל מה שאיבד המעות שבקנה וממילא אין הלוה חייב לשלם לו החוב שהוא כנגד אותם המעות שבקנה?
והנה מצינו בבבא קמא (בבא קמא סא:) המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש וכו' ופסק מרן ז"ל (בשולחנו הטהור חושן משפט סימן תי"ח סעיף י"ג) טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בתוכו אפילו מורגים וכיוצא שדרך להטמינם בגדיש פטור במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש וכן בבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח וכו' וכתב בש"ך משמע אם אין דרך להניחו אפילו ידוע שהיה שם פטור, ויש להקשות דבריש סימן שפ"ח משמע להדיה אפילו אין דרכו להניח חייב וצריך לומר דהתם מיירי במזיק בידים אבל הכא אף על גב דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים דאילו מדליק בידים פשיטה דחייב עיין שם ויש לפלפל בזה ואין כאן מקום להאריך.
גם יש להסתפק בזה אם יש למלוה דין שומר חנם בשביל הקנה או דין שומר שכר דיש לומר אין זה שומר חנם כיון דהלוה אמר לו נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ כדי שאהיה אוחז הספר תורה בידי ואשבע לך והמלוה אחז הקנה בידו לצרכו כדי שזה ישבע? ונפקא מינה בזה אם הקנה והמעות שבתוכו לא איבדם בפשיעה. ורשמתי ספיקות אלו למזכרת ואם ירצה השם במקום אחר נבאר בזה בעזרת השם.