פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה · פרק 2 · הלכה 1 · Segment 4

הוון יתבין מקשיי. היו יושבים בבית המדרש והקשו על הא דרבי אליעזר מהאי קרא ויזבחו לה' וגו' ופסוק הוא בד"ה גבי אסא מלך יהודה כשגבר על חיל זרח הכושי אלמא הקריבו קרבנות מן השלל שלהם ולא היו חוששין לרביעה:

וקיימוניה. וקאמר הש"ס שתירצו אח"כ להקושיא וקיימו להמקרא הזה כדלקמיה ומספקא לן אם חברייא תירצו וקיימוניה להמקרא או ר' אמי גופיה משני לה:

על ראשה. האי מן השלל על שהיה להם בראשונה דלאו מן שבזזו ושללו אז מן החיל ומן הערים קאמר אלא מן השלל דמעיקרא ושהיתה בידם מכבר הקריבו ומאותן שהיתה בידם והיו יודעין דליכא למיחש בהו מידי:

והא כתיב ואנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים לה' ביום ההוא. ואותן היו הפרות ששלחו סרני פלשתים עם העגלה אשר השימו ארון ה' עליה והקריבום ולא חששו:

וכי מסרני פלשתים אנו למדין. כלומר וכי מאותה מעשה אנו למדין שלא היתה אלא הוראת שעה מפני הנס שנעשה על ידיהן והקריבו אותן לעיני סרני הפלשתים כדכתיב וחמשה סרני פלשתים ראו וגו' ולמען שמחת הנס עשו כן:

ולא כן וכו'. כלומר תדע שכן הוא דלא כן אמר ר' אבהו דאפי' זה עשו להוראת שעה שהרי נקיבות הקריבו לעולה ולא אשכחן נקבה עולה:

והכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם וגו' למען זבוח לה' אלהיך וגו':

אין למדין משאול. דשלא כהוגן עשה דאמר ר"ל וכו':

והכתיב ויקן דוד את הגורן ואת הבקר וגו'. וארונה יבוסי היה והקריב דוד את הבהמות לקרבן:

קנה. הבקר ולא הקריבן ומשלו הקריב העולות ושלמים:

והכתיב ויאמר ארונה וגו'. ורישיה דקרא ראה הבקר לעולה וגו' הכל נתן ארונה וגו':

ירצך בתפלה. קאמר ולא על אלו שנתן לו לפי שלא הקריבן:

והכתיב ומיד בן נכר וגו'. ומשמע מכל אלה הבעלי מומין אי אתה מקריב מה שתקבל מהן אבל אתה לוקח תמימים מיד בן נכר ומקריב:

מה עבד לה ר' אליעזר. להאי מכל אלה הכי קאמר אבל לוקח אתה בדמים של בעלי מומין שתקבלן מידן וליקח בהן תמימים ומקריב. א"נ דה"ק מכל אלה שתקבל מיד בן נכר לא תקריב אבל לוקח אתה בדמים מהן לתמימים ומקריב דקס"ד דלא חייש ר"א אלא בקרבנות שמקבלין מן הנכרים והיינו דמתמה הש"ס הוא תני בדמים דלא כר"א דאם אתה אומר לפרש אליבא דרבי אליעזר לקרא שלוקח אתה בדמים מהן להקריב א"כ זהו דלא כדר"א דהא אין לוקחין מהן בהמה לקרבן קאמר לעיל:

תני. בתוספתא ריש פ"ג: