פני משה על תלמוד ירושלמי שבועות · פרק 2 · הלכה 3 · Segment 4

שיעור השתחויה. שאמרו אם שהא כדי השתחויה הוא כדי הילוך עשר אמות:

היך עבידא. הא דתנן ארוכה וקצרה היכי דמי ארוכה וה"ד קצרה:

הי' בארוכה כ' ובקצרה י' הילוך חמש. כלומר שהתחיל להלך בארוכה חמש אמות:

אין ייזיל בדא חמש ואין ייזיל בדא ט"ו. כלומר דלא תימא שהוא מתחייב על כל הליכה שבארוכה ואפי' בחמש הראשונות ובמה שעדיין לא הוסיף בהליכתו ממה שהיה ממעט אם היה מהלך בקצרה הלכך קמ"ל דלא מתחייב אלא במה שהוא מוסיף בהליכתו בארוכה היינו דקאמר הילוך חמש שאע"פ שהילך חמש בארוכה איך משערין לחייבו אלא במה שיש לו עוד לקצר ביציאתו שאם ילך ויחזיר מן דרך הארוכה ויבא לו בקצרה לצאת דרך שם אין לו להלך אלא חמש והא אכתי שיעור קצרה הויא ואם יגמור הליכתו בארוכה יש לו להלך ט"ו ועל הוספה זו מתחייב הוא וכן כיוצא בזה:

עד שתהא ארוכה מרובה על הקצרה עשרים כצ"ל:

היך עבידא וכו'. כעין דלעיל:

עד כמה השתחויה. לעיל פירש כמה שיעור שהיה בכדי השתחויה והכא קמפרש השתחוה דקתני דחייב ואפי' לא שהה ועד כמה השתחויה דקאמר:

עד כדי שאילת שלום וכו'. שלום עליך שהוא תוך כדי דיבור קטן דאמרינן בעלמא:

מתלמיד לרב. שהוא תוך כ"ד גדול: