רשב״א על עבודה זרה · דף 57a

הא דאמרינן אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר. קשיא לי האי לישנא, דהא ר' נתן בהדיא קאמר ברגל מותר, והכי הוה ליה למימר, והא ר' נתן ברגל מותר קאמר.
מהכא משמע שדריכת גוי אינה עושה יין נסך ליאסר בהנאה, דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין אלא לדרוך ולא לנסך, כדין מדידת קנה ורגל, ואפילו נגע בידו ונתן לתוך התפוח, דכל זה צורך הדריכה הוא ובמלאכתו הוא עוסק, כמו מדדו ביד דלרבנן דר' נתן ימכר לגוים. וקשיא לי דאם כן מפני מה אין דורכין עם הנכרי בגת ואפילו לא ציירנא ליה לידיה, דאם היין אינו נאסר בהנאה למה יאסר שכרו בהנאה, יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, ואיפשר דברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל, ומתניתין נמי דקתני (ס, ב) מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקרנה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר, כמשנה ראשונה אתיאן, אבל למשנה אחרונה דריכת נכרי ומדידת יד וקנה כולהו אוסרין בהנאה, דמשנה אחרונה מנקטא חומרי ותני דהמשכת הגת עושהו יין ליאסר אף על פי שלא ירד ממנו כלום לבור, ואית לה נמי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא אמרינן אפילו להתירו בהנאה, כדקתני (נה, ב) אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא, וההיא ודאי בגת של גוי ומשום אסור שכר יין נסך נגעו בה. אלא הא קשיא לי דמדאיצטריכו למימר (ס, ב) דלית הלכתא [כר'] שמעון דהתיר אפילו בשתייה משמע דבהנאה מיהת מותר, והלכה כתנא קמא דמתניתין וכמעשה שבא לפני חכמים ואמרו ימכר. ועוד דמעשה רב, אלמא אפילו למשנה אחרונה נמי אתיא דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. ועוד, דאם איתא דלמשנה אחרונה אסור אפילו בהנאה, (ועוד) שמואל אמאי שהייה, והא משנה אחרונה הלכתא היא. ואולי נאמר דדריכת הגוי בשל ישראל אינו עושה יין נסך גמור ליאסר בהנאה, כי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין לאוסרו על בעל היין, שהוא אינו נהנה באיסורו ואינו מתכוין בדריכתו אלא להנאת הבעלים, והיינו מתניתין דמדדו בקנה, והיינו ברייתא דמדדו ביד או ברגל, והיינו דשהייה נמי שמואל דילמא משכח תנא דסבירא ליה כר"ש דמתירו על ידי כך אפילו בשתייה, אבל דריכת גוי בגת שלו עושה יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, דכיון דשלו הוא חיישינן דילמא מתוך אדיקותו עם יציאת יין מן הענבים והמשכתו בגת מעט הוא משכשכו ברגלו ומנסכו, ואי נמי נגע בידיה [ו]מנסך ליה בכוונה, וכדאמרי ליה לינוקא והא קא נגע בידיה, ואהדר להו דציירנא ליה לידיה, וההיא בגת של גוי היא וכדכתיבנא לה לעיל, ומשום הכי אין דורכין עמו בגתו, והיינו משנה אחרונה דקתני אין דורכין עם הנכרי בגת, כלומר בגת של נכרי, ומיהו בשל ישראל נמי לא ידרוך כדי שלא יאסור עליו בשתייה. כך נראה לי, ועוד צריכא לי עיון.

ההוא עובדא דהוה (בפרס) [בבירם] סליק גוי דיקלא בהדי דקא נחית ואתי נגע בחמרא ברישא דלוליבא. הכי גירסת רש"י ז"ל, ולפום גרסא זו מגעו של גוי אפילו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונה הרי הוא כמגעו ממש, ושניהם עושין יין נסך ליאסר בשתייה מיהא, והיינו דקא פריך ליה מקטן בן יומו עושה יין נסך, דאף על גב דהתם נגיעה ממש היא, קא סבר דנגיעה על ידי דבר אחר הרי היא כנגיעה ממש ביד דשלא בכוונה.ואיכא למידק מהא דאמרינן לקמן גבי זרקה לבור בחמתו (סא, א) התם קא אזיל מניה, דהיינו נגיעה ממש על ידי החבית, וכיון דנגע ביה בחמתו דהיינו שלא בכוונה שרי ואפילו בשתייה, אלמא נגיעה על ידי דבר אחר שרי אפילו בשתייה, ומיהו רש"י ז"ל פירש שם דלא נגיעה ממש היא אלא זריקה, וקא אזיל מניה דקאמר פירושו שמתגלגל תדיר על ידו, ואי לאו דזרקה בחמתו הוינן חוששין דילמא נגע בידו כיון דמקרב כל כך ליין אבל בחמתו לא חיישינן. ולא מחוור דאזיל מניה מניה נגיעה ממש משמע, וכן פירש ר"ח ז"ל בבא קמא (יח, א), דאזיל מניה מניה לאו צרורות נינהו אלא נגיעה גופו ממש היא, ודהכא ודהתם שוין הם. ורבותינו בעלי התוספות כתבו דאפשר לתרץ דחבית הוי (מעשה) [משא] גדול ואינו קל להזיז בו היין שבבור ומקרי כחו, ולכך שרי בשתייה כיון שזורקו בחמתו שזהו [כחו] שלא בכוונה, אבל לוליבא שהוא דבר רך, כשמזיז בו היין מקרי מגעו. ומיהו אכתי קשה, דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב (אשי) [אסי] לאסור בכי הא בהנאה, דהא תנן (ס, ב) מדדו בקנה ימכר, ואף על פי שמתכוין ליגע ביין כיון שמעשיו מוכיחין שאינו מתכוין לנסוך אלא למדידה, כל שכן הכא שאינו מתכוין כלל לנגיעה ביין ואינו יודע שראשו של לולב נוגע ביין כלל. ועוד רב אמאי אסר בשתייה דהא רב גופיה קאמר לקמן (עבודה זרה ס, ב) דהלכה כר' שמעון דשרי בשתייה גבי מדדו בקנה. משום הכי נראה ודאי דנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע שרי אפילו בשתייה, והכא לא גרסינן ברישא דלוליבא, אלא הכי גרסינן בהדי דקא נחית נגע בחמרא, ונגיעת גופו ממש שלא בכוונה היתה ומשום הכי אסריה רב בשתייה מיהא, והכי גריס בה"ג (הל' יין נסך) ור"ח ובהלכות הרי"ף זצ"ל, ורב כהנא ורב אסי שהיו סבורים לאוסרו אפילו בהנאה, סבירא להו כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה, ורב דאסריה בשתייה אף על גב דקא פסיק איהו בגוי דנפל לבור (שם) כר' שמעון דמתיר אפילו בשתייה, היינו טעמא משום דהתם ליכא למיגזר האי נגיעה אטו נגיעה בכוונה, משום כיון שהוא טרוד בטביעתו ובנגיעה דשלא על ידי רצונו באה לו ליכא למיגזר מידי, אבל בנגיעה אחרת אם בגופו היא, אפילו שלא בכוונת מגע בשתייה מיהא אסור, דגזרינן אטו נגיעת כוונה. ומיהו אפילו להאי גירסא קשיא אמאי אסרו רב, דהא קתני במתניתין (שם) (מגופא) [או שהיה מטפיח] על פי החבית המרותחת, והתם נגיעה בגופו היא ואפילו הכי קא שרי ר"ש אפילו בשתייה, ואפשר דהעברת [ידו על פי החבית] המרותחת נמי לא חשבינן ליה כנוגע עצמו שהוא אינו נוגע אלא בחרצנין ובזגין שצפין על פי החבית. ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, אלמא אפילו ביד אינו אסור [בהנאה] אפילו לרבנן, וכל שמותר [לרבנן] בהנאה מותר לרבי שמעון אפילו בשתייה, וכדאמרינן נמי הכא גבי עובדא דשמואל: אלא (אם) [דאי] משכחנא תנא דשרי אפילו בשתייה כרבי שמעון (שרי) [אישרייה] ליה, ורב הא קא פסק לקמן (שם) כר' שמעון, אם כן אפילו נגע בידו כיון שלא נגע בכוונה, לישרייה אפילו בשתייה. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב לא פסק כרבי שמעון אלא בהני דמתניתין דליכא נגיעת גופו, אבל בהני דברייתא מדדו ביד או ברגל דאיכא נגיעת גופו לא, ואי נמי סבירא ליה לרב דאפילו רבי שמעון עצמו לא התיר בשתייה במדדו ביד או ברגל ובהני כרבנן סבירא ליה, ותדע לך מדלא איירי רבי שמעון בברייתא כדאיירי במתניתין. והא דלא כשמואל, ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר לקמן (שם) ינוחו ברכות על ראשו של רבי שמעון כשהתיר התיר בכל וכשאסר אסר בכל, (אלא) [דאלו] לרב לא התיר רבי שמעון במגע גופו אלא בהנאה אבל בשתייה לא, כן נראה לי. והא דמקשינן לקמן בעובדא דרבי יוחנן בר אחא ור' יוסי בר נהוראי (נח, א) למאן דשארי ליה בשתייה (שם ב), ותיפוק לי' דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע גוי שלא בכוונה ואסור, אלמא מגעו על ידי דבר אחר אוסר שלא בכוונה בשתייה, יש לומר דהכי פירושא מסתמא נגע בחמרא [שבנטלא] כיון שתוחבו בדולא. כך פירש בתרומות (סי' קסט) וכן פירש הראב"ד ז"ל. עוד יש מתרצין דהתם אף על גב דלא נגע בחמרא אלא בנטלא אסור בשתייה מיהא, דאף על גב דליכא כוונת מגע יד כוונת מגע מיהא איכא, וכל היכא דאיכא כונת מגע יין, אף על פי שמעשיו מוכיחים דאינו מתכוין לנסוך כגון מדידה ביד או ברגל או בקנה אסור הוא בשתייה, והיינו מתניתין דתנן (שם) מדדו בקנה וברייתא דקתני מדדו ביד או ברגל וקתני בתרוייהו ימכר, ואי נמי היכא דאיכא כוונת מגע אף על פי שאינו מתכוין לנגיעת יין כגון ההיא דנטלא, אסור בשתייה, וטעמא דמילתא, בתרוייהו, דאיכא כוונת מגע וכוונת יין איכא למיגזר אטו נגיעה בכוונה, משום דמאן דחזי סבר דבכוונה נגע ביה ונפיק מיניה חורבא, אבל שלא בכוונת מגע כלל ליכא למיגזר מידי.

הא דאקשינן קתני מיהת גדולים עושים יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. שפיר הוה מצי לתרוצי ליה דהכי קאמר: קטנים אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה, ולעולם ליאסר בשתייה עושין יין נסך, אלא דמשמע ליה דכולה ברייתא מילתא פסיקתא קתני, מה גדולים עושים יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, אף קטנים אינם עושים יין נסך כלל ואפילו ליאסר בשתייה. ועוד נראה לי דעל כרחך קטנים אין עושין יין נסך קאמר לאו ליאסר בהנאה קאמר, דהא קתני בברייתא לקמן בריש פרק השוכר (עבודה זרה סד, ב), איזהו גר תושב כל שקבל בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח וכו', ויינם כשמנם, כלומר, מה שמנו אסור באכילה ומותר בהנאה אף יינו מותר בהנאה, וגדולים שמלו ודאי הרי קבלו בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז, והילכך אף על פי שלא טבלו לא גרעי ממי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ואי נמי ממי שקבל עליו שבע מצות בני נח, שהרי מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומקבל עליו לקיים כל המצות, והילכך אינם עושין יין נסך גמור ליאסר בהנאה אלא בשתייה, ומינה דקטנים אינם עושין יין נסך כלל, כן נראה לי.

הא דקתני הלוקח עבדים מן הגוים. כתב הראב"ד ז"ל דמן הגוים לאו דוקא, דאפילו לקחו מישראל כשהוא ערל הוי כי האי גוונא. ואית דאמרי דוקא נקט, דמישראל אפילו הוא ערל מספקינן ליה כבן שפחתו, ואף על פי שהיה דעת המקשה לומר דתרווייהו כי הדדי נינהו, המקשה הוא שלא היה מדקדק בלשון הברייתא והיה סבור דמן הגוים לאו דוקא, מיהו אנן אתירוצא סמכינן, עד כאן.