מעדני יום טוב על נדה · הלכות מקוואות

ואלו שאין חוצצים כו'. סיפא דמתני' דלעיל:

ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת. דאילו פנויה לא כר"ש שזורי דבסי' דלעיל:

זה הכלל כו'. משנה שם:

האבר והבשר המדולדלים באדם הרי אלו חוצצים רבי יונתן אומר צפורן שפירשה רובה כו'. ונתלבט מאד הב"י בטעם הדבר דאמאי יחוצו האבר והבשר המדולדלים וכן צפורן שלא פירשה רובה אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוי כדבר שנדבק בגוף דחייץ הא לא. דמיא דדבר הנדבק בגוף הוא נדבק על העור שהוא מקום שהוא מגולה וראוי לבא שם מים ולפיכך דין הוא שיחוץ אבל הכא מקום חבור אבר ובשר זה לא היה מגולה מעולם ואינו ראוי לבא שם מים למה יחוצו ותירץ דמדאמרינן לקמן גבי כלים בסי' ל' דידות הכלים שהם ארוכים ועתידים לקוץ מטביל עד מקום המדה וטעמא דכל העומד ליחתך כחתוך דמי ומפרש שם רבינו דמקום חתך לא הוי חציצה כדמפרש בתוספתא דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן ומינה דבאדם חיישינן בכה"ג ואפ"ה בצפורן שפירשה רובה אינה חוצצת דכיון דפירשה כל כך ובקל תוכל להסירו ואינה מסירתו חזינן דאינה מקפדת וכל מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ וכתב דעוד יש לומר ושהוא הנכון דחוצצים דאמרינן הכא לא דאינהו חייצי אלא ה"ק אם יש עליהם דבר שחוצץ אילו היה בשאר מקומות שבגוף הכא נמי חוצץ עליהם אע"פ שהם מדולדלין דאכתי כמחוברים לגמרי חשיבי ובצפורן מחלק ר' יונתן וכתב שאע"פ שמדברי המרדכי נראה שמפרש חוצצים אינהו גופייהו אפי' הכי נראה לי הפי' הזה יותר נכון עכ"ד והמעיין בסמ"ג שהביא הב"י גם שם נראה מתוכו שגם הוא מפרש כהמרדכי דחוצצים אגופייהו קיימא ורמ"י ז"ל לא ישרו בעיניו גם שניהם הפירושים האלו ופי' בטעם אחר ודאגופייהו קאי דחוצצים ודטעמא דמלתא לפי שהאבר ובשר המדולדלין אין מדרכן להתרפאות ולהתקשר והרי הם כחתוכים והבשר שתחתיהם נחשב כשאר בשר שצריך ביאת מים ולפי שאין דרכן להפתח ולהתרווח ממקומן ואע"פ שפירשו רובן הלכך חוצצים אבל צפורן אם פירש רובה מתרווח ונפתח מקום הפרישה ולכך אינו חוצץ עכ"ד:

אמר רבה בר בר חנא. ובגמ' הגי' רבה בר רב הונא:

נימא אחת קשורה חוצצת. דבשער נמי בעינן דלא להוי חציצה דהא אתרבו מאת בשרו לטבילה כדלעיל:

פירוש אם היו רוב שערותיה כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מקואות שכזה הורו הגאונים אבל יראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו ע"כ ולכאורה השגה גדולה היא זו דאמאי נחלק שער מהגוף ונחשבהו כאילו הוא דבר בפני עצמו שיהיה נדון לפי רובו דבפני עצמו אלא שהר"ן בפ"ב דשבועות כתב דטעמן של הגאונים דס"ל דאית לן תרי קראי חד לשערו וחד לבשרו כל חד וחד באפי נפשיה הוא ובבשרו או רוב שערו ואע"פ שאינו רוב גופו חוצץ ע"כ:

חץ שהוא תחוב כו'. משנה בסוף מס' מקואות:

בזמן שהוא נראה חוצץ. וכתב ב"י דרבי' בפי' המשנה כתב וז"ל בזמן שהוא נראה מבחוץ א"א שלא יהיה מקצתו על הבשר וחוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו ואפי' החץ טמא ע"כ וקרי ליה נראה מבחוץ כל שאינו משוקע ואע"פ שאינו בולט ג"כ אלא שהוא מונח שוה לבשר קרינן ביה נראה מבחוץ לפי שא"א שלא יהיה בו כו' עכ"ד:

נדה יכולה לטבול בבגדיה כו'. בפ"ב דביצה דף י"ח אמר רב חייא בר אשי נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ופירש"י שאין לה בגדים טהורים להחליף וללבוש אחר טבילה והיום י"ט ואינה יכולה להטביל את אלו שעליה מערמת וטובלת כשהיא לבושה וסלקא לה טבילה אף לכלים ולא מוכחא מלתא שהיא מתקנת דלטבילת עצמה נכנסה ואדם מותר לטבול כב"ה דנראה כמיקר כדלקמן עכ"ל ומשמע דאף לכתחלה יכולה לעשות כן לפי שאינו חוצץ כדכתב רבינו לפי שהמים נכנסים וכו' כי אין לך מלבוש מהודק כל כך על הגוף ואפי' אם של עור שלא יהיו יכולים המים שיכנסו תחתיו ואם הוא של צמר או פשתן ארוג הוא והמים נדחקים ונכנסים בתוכו על בשרה והא דקאמר מערמת הא לא קאמר אלא לענין טבילת בגדיה הטמאים דבי"ט גזרו שלא להטבילן בלא הערמה זו והיינו דכתב רבינו יכולה לטבול כו' וכלומר לכתחילה וכדדייק הב"י בדברי הטור שכתבתי לעיל סעיף י"ג אדכתב יכול לשאוב כו' ולפיכך קשיא לי דבפ' במה אשה סי' ב' אדכתב די"מ דטניפן כגון שהחוטין מוזהבין ויפין ומטונפים מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו כתב ז"ל ולא דמיא לבגדיה שהיא צריכה לפשטם בשעת טבילה ולא חיישינן דלמא אתי לאתויינהו כו' ומשמע דלכתחלה לא תטבול בבגדיה אלא צריכה לפשטם ויש לי לתרץ דהתם שאני דמיירי בשבת ובבגדים טהורים או שיש לה בגדים אחרים טהורים ולפיכך צריכה לפשטם בשבת דלא תבא לידי סחיטה כדאיתא בפרק ואלו קשרים סימן ב' ואין זה דוחק לפרש בדברי רבינו דדוקא בבגדים טהורים קאמר דהא סתם בגדים ודאי טהורים הם אלא שבהל' נדה בקיצור של רבינו ז"ל כתב בהדיא ותפשוט חלוקה ותטבול ועיין בד"ת:

וצריך שתהא אשה כו'. מסברא דנפשיה וכ"כ הכלבו והאגור בשם הר"מ כמ"ש בשמם בד"ח בס"ד:

בספרא גרס. והוא תורת כהנים וכן הוא שם בפרשת אמור:

והמור וכו' ואי' דגרסי והמר. וז"ל הרמב"ם בפירושו בקצת הנוסחאות יש המור והוא המוסק ובקצתם חומר והוא עפר דבק דומה לזפת ע"כ:

זה הכלל כו'. משנה ספ"ט דמקואות:

בויקרא רבה פרשה ה'. וכן הוא במדרש רבה פרשת נזיר:

שיש להן זרבובית גרסי'. ובס' תי"ט כתבתי שמצאתי למהר"מ רוטנבורג ז"ל שכתב וז"ל הר"ר שמעון פי' כעין קנישקנים כלים שקנים יוצאים ממנו כדאמרי' בויקרא רבה בפסוק והוא ישקיט השותים במזרקי יין כוסות שיש להן זרבובים ונ"ל הלשון דבר המוסף ומתרבה מלשון אשתרבוב דזי"ן ושי"ן מתחלפים כמו מנעל של זרב דסוף מסכת כלאים מל' שרב ובל' מקרא יזורבו נצמתו כמו שרב ושמש עד כאן:

מטביל עד מקום המדה. ומפרשינן טעמא בגמרא פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ג) משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי:

אם סמוך לחפיפה כו'. בגמרא איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ולפי דלישנא קמא לחומרא פסק כמותו וכן מוכח מפי' רש"י דלישנא קמא לחומרא דאמרינן בגמרא מאי בינייהו למסמך לחפיפה טבילה ופי' רש"י ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה ע"כ וברי"ף כתובים השני לשונות מהופכים דבלישנא קמא הגי' אם באותו היום ובלישנא בתרא הגי' אם סמוך וכתב הר"ן וקיימא לן כלישנא בתרא דסמוך לחפיפה טבילה כדאיפסקא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה ע"כ ועיין עוד מזה בד"ח:

ע"ג כלי חרס. גרסי' בגמרא וכך העתיק רבינו לעיל סימן ט' וכ"כ התו' דגרסי' כלי חרס דשייך ביה גזירת מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמיו עד כאן וכלומר דאמרינן עלה בגמ' דסבר רב כהנא למימר דטעמא משום גזירת מרחצאות וגם לפי פי' רש"י הגי' כלי חרס שכתב גזירת מרחצאות שדרך מרחצאות לישב על גבי אצטבאות של אדמה דדמי לכלי חרס ואתי למימר טבילה עולה בהן. עד כאן ועיין עוד בד"ח:

דתנן בפ"ז. ולעיל סימן כ"א כתבה רבינו:

ומיהו לפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק. כלומר דכיון דיהב טעמיה מפני שהמים מקדמין דהיינו לומר דכיון שהמים מקדמין לידבק ברגלי המטה קודם שהגיע לטיט ואותם מים מחוברים למקוה והלכך לא הוי חציצה וכדתנן האוחז באדם ובכלים אם הדיח ידיו במים טהורים והשתא לפי טעם זה כי הוי אדם כבד מאי הוי דאע"פ שהטיט עב מאד מ"מ קצת לחות שיש בו שע"י מתחברים מים שברגליו למי המקוה והר"ן בפ' במה אשה תירץ דמטה שאני דליכא סדקים אבל באדם חוצץ לפי שהטיט נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם ע"כ וגם עליו יקשה דלפי הטעם שהמים מקדמין אין לחלק עכ"ל הב"י ועי' בד"ח סעיף פ"ו ול"נ דשאני אדם לפי שהוא מהלך בשפת הנהר עד מקום העומק לטבול בו והנה טרם בואו אל מי הנהר כשהוא במקום הנמל ששם הספינות מעלות טיט נמצא שמתדבק הטיט ברגליו קודם שנכנס אל המים והטיט מקדים למים וחוצץ משא"כ בכלים שמכניס אותה לתוך המים ממעלה למטה והמים ודאי מקדמין כך נ"ל:

ומפצי כו'. כלומר דרש"י דמפרש משום טיט מפרש לדלקמן דאבוה דשמואל עביד לבנתיה מפצי דטעמא משום הכי הוה להם מחצלות להנית תחתיהן מפני הטיט והלכך מפרש דלר"ת מפצי כו':

אבוה דשמואל עביד כו'. מפורש לעיל סימן ט':

והפשילה בנה לאחוריה. כתבו התוס' יש לפרש מפשלת את בנה לאחוריה והיתה ערומה ולא היו בגדיה עליה וטבלה לא עלתה לה טבילה דחיישינן שמא הוה עלה דיבוקי טיט וכיוצא בו ונדבק באמו וחוצץ בטבילתה ולא ידעה לה ואע"ג דחזינן לה השתא דליכא מידי עלה חיישינן דלמא בעלייתה מן הטבילה נפל ברדיוני הוחלק ונפל דרך ירידה כפי' ר"ח ונ"ל שהיתה מפשלת בנה אפי' לפני טבילתה בסמוך ולאו דוקא בטבילתה עכ"ל:

ברדיוני. פירש"י שהוא לשון שכשוך כו'. ולעיל כתבתי פי' בשם התוס':

והאשה נראית כאורגת. במשנה גרסי' כאורגת בעומדין ומסיק הב"י דלא איצטריך לפרש דסתם אורגת בעומדין אורגת ומתני' כדי נסבה ע"כ ואני תמה דהא תנן בפ"ג דזבים אורגים בין בעומדין בין ביושבין שמעינן דיש דברים הנארגים מיושב וא"כ היאך איכא למימר דמתני' כדי נסבה דר"ל לא הוצרך להביאה כלשונה והא צריכה למימרא דלאפוקי מיושב וגם אין נראה לומר דלענין ראיית נגעים לא צריכה לפרש דודאי משערינן בעומדין אע"פ שכן נראה שהוא דעת הב"י מ"מ אין נראה דמהי תיתי לפרש כן אי לאו דמתניא בהדיא דדלמא במיושב משערינן ואפשר דכיון דשיעור דמיושב להקל הוא לפי שיותר נסתר הזרוע באורג מיושב מבאורג מעומד הלכך אע"ג דלא קתני בהדיא מעומד ודאי דמסתמא משערינן מעומד כיון שהוא להחמיר והוי סתמו כפירושו דאי תימא דלהקל משערינן ובמיושב ה"ל לפרש דלא ניתי למטעי והיינו דקאמר הב"י מתני' כדי נסבה:

וכמינקת את בנה. פירש"י לענין בית הערוה וכתבו התוס' דאין נראה דבת"כ תני לה גבי הדד וכן פי' הר"ן גם הר"ש בפ"ב דנגעים וכתב הב"י שכן פי' ג"כ רבינו שם והתו' הביאו ג"כ להא דתנן בנגעים דאשה כעורכת לבית הסתרים וכתב הב"י שגם הסמ"ג הזכירו וגם הר"ן כתב כן ואע"ג דר"ל לא הזכיר י"ל דתרי מינייהו נקט וה"ה לאינך וכן נראה קצת מדברי רבינו שכתב שא"צ להרחיב ירכותיה יותר מדאי דמשמע דקצת צריכה להרחיבה והיינו כעורכת עכ"ל הב"י ולפום ריהטיה לא שפיל לסיפיה דדברי רבינו שהרי כתב בהדיא בסיפיה ותרחיב ירכותיה ועל כרחינו קצת הרחבה קאמר מדברישא כתב שא"צ להרחיב יותר מדאי וכן בהל' נדה בקצור דלקמן כתב בהדיא ותרחיב ירכותיה קצת זו מזו:

ותרחיב ירכותיה ותגביה זרועותיה כדרך הילוכה. ומסיק הב"י דא"כ שיעור מוסק זיתים נמי שאינו מגביה זרועותיו יותר מבדרך הילוכו ולהכי הוא דתני כמוסק זיתים לומר שלא ידביק זרועותיו לגופו ביותר ע"כ:

דלא שייך הך דר"ל להני דלעיל. אבל הר"ן כתב דאע"ג דהא דר"ל לא פליגא עלייהו ואפשר דכולהו איתנהו גמ' הוא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרי דר"ל בלחוד וכיוצא. בה בסוף פ' נערה שנתפתתה דאמרי' זינתה וכחלה ופקסה ותבעה לינשא דאבדה מזונותיה ובתר הכי אמרי' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות והתם נמי הא אפשר דאיתנהו לכולהו וא"ת היכי אמרי' בעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מ"ש מהא דתנן במס' מקואות קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה י"ל דכי עצמה עיניה לא מיהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהן מים אבל הרב אלפסי ז"ל גורס (וכן היא גי' רבינו ג"כ) ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי אתמר הני לענין טהרות אתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש ולהך גירסא משמע דמדריש לקיש מייתינן ראיה דלבעלה מותרת ואיכא למידק והיכי מייתי מיניה ראיה והא אפשר דכולהו איתנהו ואפשר דלא מייתי ראיה מדריש לקיש אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצום עיניו ע"כ:

ואומר ר"ת דקאי אכלי חרס ולמטה. וז"ל התוס' אבל ר"ת פי' שנראה כגי' הספרים ואיתא נמי בפר"ח וכו' וכן צריך לחלק דלעיל אמרינן דבית הסתרים לא בעיא ביאת מים ובפ"ט דמס' מקואות גבי ואלו חוצצים באדם ומחשב בית הסתרים שבאשה אלמא בעי ביאת מים אלא ודאי ההיא לטהרות ובשמעתין לבעלה והא דתניא בפ' החולץ כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה והיינו נדה לבעלה דאי לטהרות מאי שנא דנקט נדה ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר דאיירי בטבילת איסור והיתר וה"ק כל החוצץ בטבילת טומאה וטהרה חוצץ בטבילת איסור והיתר ההיא קיימי אהני חציצות דפ' ט' דמקואות דחייצי לענין בעלה שכן דרך הברייתא לעמוד על המשנה אבל הנך חומרי דכלי חרס וסילתא ונמל ומפצי ומפשלת וריבדא ולפלוף שמחמירות יותר מן המשנה דקתני בפ"ט לפלוף שבתוך העין אינו חוצץ ומשמע בין לח בין יבש אינו חוצץ מדלא מפליג ובסילתא ובפתחה עיניה ועצמה וכל הנך חומרי לית הלכתא כוותייהו אלא כהך חומרא דריש לקיש דאיתא אפי' לבעלה ומיהו קשה לפי' ר"ת דבהך משנה דפ"ט דבית הסתרים שבאשה חוצץ דמוקי לעהרות קתני נמי דין לפלוף שבעין שחוץ לעין חוצץ שבתוך העין אינו חוצץ דהא מוקים לה לבעלה וכן פי' הך דהחולץ וכל דבר שחוצץ בטבילה קיימא אמשנה דטהרות דאיירי לבעלה ומה שהקשה מבית הסתרים דשמעתין למתני' דמקואות לא קשה מידי דבסיפא גבי ואלו שאין חוצצין קא חשיב בית הסתרים שבאיש והיינו כשמעתין וצריך ליתן טעם בהך בבא גופה מה חילוק יש בין בית הסתרים דאיש ודאשה ונראה שיש בית הסתרים שהאשה מקפדת ולא האיש ובזה קא מפליג בין איש ובין אשה ולפלוף שבעין איירי דוקא בלח עכ"ל:

נדה ויולדת טבילתן בלילה. כלומר אם רוצות לטבול בזמנן אינן יכולות לטבול קודם הלילה כ"כ הב"י:

אחר אחד לכולן גרס ועי' בפ' תינוקת סי' ו' ומ"ש שם וכן בר"פ בנות כותים:

ובתשיעי משום סרך בתה. ואע"ג דגזירה לגזירה היא משום חומר כרת חששו כ"כ הר"ן וכתב עוד וז"ל ואע"ג דר"ש אתשמיש בלחוד קאי ולא אטבילה דהא אמרי בפ' המפלת בשמעתא דטועה בכ"א תשמש ופרקינן משום דר"ש ואפ"ה היו טובלות כדמוכח התם דאלמא אסור לעשות כן אתשמיש לחוד קאי ובת"כ נמי תנינא ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה לעסוק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק דאלמא אסור לעשות כן אטהרות או אבעילה קאי ולא אטבילה אפ"ה קא אמרי' דכיון דר"ש אסר תשמיש נמי אסרינן טבילה משום לתא דתשמיש אבל ר"ש ודאי תשמיש בלחוד אסר ולפי זה לא גרסי' שמא תבא לידי ספק דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק אלא הכי גרסי' שלא יבא לידי ספק וכן הגירסא בה' הרב אלפסי ובברייתא שבת"כ עכ"ל אבל בהל' הרב אלפס שבידינו הגירסא שמא תבא כו' וכבר כתבתי בזה בפ' תינוקת סי' ו' דהמרדכי כתב דהרי"ף סובר דר"ש אוסר הטבילה ושם כתבתי חלוף גרסאות שבמקום ההוא ג"כ והא דדייק הר"ן מהך דטועה כבר כתבו התו' די"ל דה"פ ר"ש היא דאמר גבי ודאי זבה דאסור לעשות כן לטבול ביום שמא תבא לידי ספק לשמש שבעילתה תהא תלויה הלכך בהך טועה אע"ג דאיכא בה כמה ספקות דשמא לא היתה זבה כלל ואם היתה זבה אימר הרחיקה לידתה ושמא לא תראה אסורה לשמש לר"ש אבל טבילה תהא מותר אפי' לר"ש דשרי לה לטבול משום טבילה בזמנה מצוה ע"כ:

כבר פשטה כו'. וכ"כ התוס'. והכ"ן ובודאי דשמעתין הכי מוכחת ומכאן תימה על מ"ש רבינו בפ' תינוקת סוף סי' ד' דבימי רבא לא פשטה כו' דאע"ג דודאי דהמימרא דהתם דמייתי מינה ראיה שלא פשטה כן הוא דלא פשטה ואלא מיהת מהכא מוכח דפשטה וצריכין אנו לומר דלאח"כ פשטה אף בימיו בתר דאתמר ההיא מימרא וא"כ אינו מוכיח התם כלל דטעמיה לאו משום חומרא דרבי זירא דדלמא בזמן ההוא שכבר פשטה קאמר לההיא מימרא:

ואז ליכא למיחש לסרך בתה. דשוב לא יבא לידי ספק ליכא למיחש אם תטבול היא ביום סמוך לחשיכה תטבול בתה בעוד היום גדול דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה כ"כ התוס' ועי' בד"ח.

אשה לא תחוף בע"ש. דבשבת אינה יכולה לחוף משום השרת השערות כ"כ הר"ן ושוב מצאתי כן בשאלתות דלא אפשר למסרק משום דאתיא לאתורי שערה:

אבל להרחיקה כולי האי מע"ש למוצ"ש אסור וכו'. אבל התוס' הזכירו מפירש"י בהפך משום דאתמר בגמ' לעיל מהך א"ר הונא אשה חופפת בע"ש וטובלת בג' בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במ"ש אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בד' בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שחל להיות אחר השבת אשה חופפת בא' בשבת וטובלת בה' בשבת. שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי שני י"ט של ר"ה שחל להיות אחר השבת ורב חסדא אמר שכן לא אמרינן דהיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ורב יימר אמר אפי' שכן נמי אמרי' לבר מאשה חופפת בא' בשבת וטובלת בה' בשבת דלמוצאי שני י"ט של ר"ה שלאחר השבת ליתא דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה דרש מרימר הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר ופירש"י הלכתא כרב חסדא לחומרא דאמר שכן לא אמרי' דהיכא דטבלה יום חול לא תחוף מאתמול ובמאי דאמר רב חסדא כולהו אמרי' דהיכא דטבלה במוצאי ב' ימים טובים אחר השבת חופפת בע"ש ולית הלכתא כוותיה אלא כדמתרץ רב יימר חייפה בלילה וטבלה בלילה ע"כ והוקשה להם מהך דהכא דאמרי' דאינה חופפת ע"ש וטובלת למ"ש דא"כ לא קאי הך פיסקא דהלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר משום הכי תירצו י"ל דאיכא לאוקמי פסק דלעיל שליל טבילתה במ"ש והוא י"מ אז ודאי תחוף מע"ש ולא תפסיד עונתה הואיל ואינה יכולה לחוף בליל טבילתה ולא ביום שלפני טבילתה ע"כ וכתב הב"י דאע"ג דלא הזכירו ולהרחיק חפיפה מטבילה אלא כשאין מפסיק בין יום דחפיפה ליום דטבילה אלא יום א' בלבד מ"מ מאחר שתלו טעמא בשלא יסתר פיסקא דלעיל הלכך כיון דלההוא פיסקא לעיל כל שהטבילה בליל י"ט או שבת אפי' מפסיק בין יום החפיפה ליום הטבילה ב' ימים שפיר דמי וכן פסק הרשב"א בת"ה וכ"כ הר"ן בפ"ב דשבועות ואע"ג דלא אמרו כך אלא על ב' י"ט של ר"ה אין לחלק ביניהם לבין של גליות דהא דבגמ' הזכירו דר"ה לפי שהיו מקדשים ע"פ ראייה ולא משכחת לדידהו ב' י"ט אלא דר"ה וכ"כ הרשב"א בפירוש בין ב' י"ט של ר"ה או של גליות וכן כתב ג"כ הטור וכתב עוד הב"י דלדברי רבינו שכתב דלרש"י אין להרחיק כולי האי כו' צ"ל דסבר רש"י דלמסקנא דהלכתא חופפת והלכתא אינה חופפת וכו' ליתא פיסקא דפסיקנא לעיל הלכתא כרב חסדא וכדמתרץ רב יימר וזה דוחק ומש"ה הטור עצמו סתם דבריו דלא כדברי אביו רבינו ז"ל ע"כ:

כגון שחל ליל טבילתה בשבת. וא"ת והיאך תוכל לטבול בשבת והא בפרק מפנין דף קכ"ת אדתני התם דמביאה שמן בשערה פרכינן ותיפוק ליה משום סחיטה ואע"ג דרבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשטר הא רב אשי דבתראה הוא אומר אפי' תימא יש סחיטה בשער מביאה לה בכלי דרך שערה וצ"ל דרב אשי לאו לאפלוגי אתא אלא אפי' תימא קאמר וראיתי בב"י שכתב וז"ל כתב הכלבו אני תמה היאך אשה יכולה לטבול בליל שבא וי"ט והיאך תנצל מסחיטת שער ולכך אני אומר שראויה הטבילה לדחות עד מוצאי שבת וי"ט ע"כ ואע"פ שהן דברי הראב"ד בס' בעלי הנפש אין לדחות דברי כל הני רבוואתא דשרו לטבול בי"ט ושבת ועוד הכי משמע בהדיא בר"פ במה אשה יוצאה דחששא דסחיטת שער אינה כלום שהרי פסק הרמב"ם בפ' ט' מה' שבת שאין סחיטה בשער וכתבתי טעמו בטור א"ח סי' ש"ל עכ"ל הב"י ושם כתב דטעמו דס"ל דרב אשי לאו לאפלוגי אתא אבל כתב עוד שם דהרמב"ם בפ"ב מה' שבת כתב מביאה לה כלי תלוי בשערה וטעמו משום דאע"ג דאין סחיטה בשיער איסורא מיהא איכא וכמ"ש המגיד בפ"ט וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור סחיטה ע"כ וא"כ לכאורה אכתי תקשה דאיסורא מיהא איכא בסחיטת שער וא"כ למה תטבול וי"ל דלענין טבילה שלא לבטל העונה ופריה ורביה לא חשו תכמים לאיסור שלהם כלל:

ומיהו גם לפירוש השאלתות נהגו מנהג יפה כו'. דאף לפי השאלתות אינו אסור אלא לחוף מבעוד יום ולצאת מן המרחץ קודם הלילה אבל כששהתה שם עד הלילה חפיפה אריכתא הוא כו'. תוס':

ונזהרות בשבת מליתן תבשיל לבניהם כו'. וכתב על זה הב"י בסי' קצ"ט וז"ל זהירות דנתינות תבשיל לבנה איני מכיר דאטו אם תגע בתבשיל ולא יהיה לצורך בנה מי לא חיישינן והרי על כרחך נוגעות בתבשיל שאוכלת ואף אם תזהר מלגע בו כגון שתאכל בכף ולא תגע בתבשיל כלל כמו ששמעתי שיש מורין כן מ"מ כיון דידים עסקניות הן א"א שלא תסיח דעתה שעה אתת או רגע אחת ותגע ולאו אדעתה ועוד שיותר נכון היה להזהירן שיבדקו ידיהם וכל גופם בשעת טבילה ואם ימצאו בו דבר חוצץ יסירוהו ולא יהיו ידיהם אסורות בשבת מליתן תבשיל לבנה ומלאכול כדרכן דמה ענין עיון ובדיקה זו אצל חפיפה דדוקא חפיפה שא"א לעשותה בי"ט התירו להרחיק ולעשותה מע"ש אבל עיון ובדיקה שאפשר לעשות בי"ט למה תסמוך על מה שבדקה בע"ש ולא תבדוק בשעת טבילה ואפי' להר"ר שמעיה (דלקמן בסמוך) שסובר שחפיפה הוא אף בגוף במקום שתמצא עליו דבר חוצץ יכולה היא לחופפו במים חמין וכיון שצריכה לבדוק ידיה וגופה בשעת טבילה למה לא תגע בתבשיל ובכל מה שמרצה עד שעת בדיקה סמוך לטבילה ואדרבה יותר נראה שאין להנהיגה ליזהר בכך פן תבא לזלזל בבדיקה דסמוך לטבילה דעזרא לא תקן אלא חפיפה אבל עיון ובדיקה דאורייתא (כמ"ש בד"ח סעיף קנ"א) ולפיכך אין להקדימה לטבילה הרבה ואפי' היכא דלא אפשר וכל שכן בדאפשר כגון זו שיכולה לבדוק ולעיין גופה סמוך לטבילה וכ"כ הר"ן אהא דקדימת אשה לחוף מע"ש או מעי"ט דלכולהו פירושי בחפיפה שהיא תקנת עזרא בלבד הוא דמקילין אבל לעיוני אי איכא מידי דחייץ בגופה דהוא מדאורייתא לא מקילין ע"כ וכן דעת הרשב"א ועוד אפי' לדסברי דעיון ובדיקה אינו מדאורייתא אלא בכלל תקנת עזרא וכדמשמע מתוך דברי הטור בריש הסי' ואיכא למימר דאין להפריד העיון והבדיקה מהחפיפה מ"מ הוא דבר שא"א לעמוד בו שלא ליגע בתבשיל ולא שום דבר חוצץ הלכך שלא להזהירה ליזהר בכך עדיף טפי אלא מזהירין אותה שבשעת טבילה תבדוק כל גופה ושערותיה שלא יהא עליה דבר חוצץ דגם מלמדין אותה לקשור שערותיה וכו' וכן הרשב"א והר"ן לא הזכירו זהירות מליתן תבשיל לבנה כלל עד כאן דבריו ועי' מה שאכתוב קצת יישוב בזה בספר דברי חמודות בס"ד.

כב"ה דמתירין כו'. ועי' בפ"ב דביצה ס"ס ט"ו:

שלא יתלכלכו. כלומר קושרים שערותיהם בע"ש כדי שלא יתלכלכו קודם טבילה כ"כ הב"י ומ"מ בסוף דבריו שכתבתי לעיל. דדחה שלא להזהיר מליתן תבשיל לבנה לפי שע"י כן זהירה ולא תשכח מלעיין ולבדוק עצמה סמוך לטבילה. מסיק נמי דקשירות שערה לא מהאי טעמא שלא יתלכלכו הוא דהא צריכה לעיין ולבדוק סמוך לטבילה ואם תמצא לכלוך תסירנו אלא טעמא כדי שלא יסתבכו זה בזה מש"ה צריכה לקשור אותם ע"כ. ובטור כתוב שלא יתבלבלו והב"י לא הרגיש בזה:

דתרי קולי בהדי הדדי לא מקילינן. ול' התוס' לא אשכחן דשרי הגמרא וכן הוא במרדכי והנהו תרי קולא דעבדינן בעירוב כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) לא דמי להכא דהתם לא בענין אחד הם בהדי הדדי דהך באדם והך בכלים:

ובערוך פי' והלא כו' ולחוף. וכלומר וזה משמע כפירוש הר"ר שמעיה בשם רש"י:

לעיל. סי' כ"ד ז':

ונהגו בנות ישראל כו' והתוס' דפרק מרובה כתבו מההיא דדודי חסרת דכך נהגו אף בימיהם וגם הר"ן כתב כן ועוד הביא ראיה מדאם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ואי לאו דנהגו לשטוף כל גופה מאי הוה אי חפפה שערה בלבד כו': 0הדרן עלך הלכות מקואות וסליקא לה מסכת נדה