ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי ערלה · פרק 2 · הלכה 7 · Segment 3

ר' יהודה ור"א שניהם אמרו דבר אחד. פי' דשניהם סברי שהאחרון מוציא את הראשון:

והשתא מפרש היכן אמר ר' יהודא מילתי'. ואמר. צלוחית שפיה צר. פי' וכשמטבל את האזוב ומוציא דוחק פי הכלי את האזוב וה"ל לחוש שמא מחמת דוחק נכנס מה שבחוץ לאזוב. דהיינו מי חטאת לפנים ויצא משקה אזוב גופה לחוץ סברי רבנן דטובל ומזה כדרכו. פי' דסברי שהראשון מוציא את האחרון בתחילה דהיינו שאם נבלעו שתיהן ויצא א' אמרינן מסתמא יצא האחרון וכ"ש שאינו יוצא הראשון כדי שיכנוס האחרון דכיון שיש ריוח שיכול להיות משקה אמרינן מסתמא נשאר ממי חטאת ומכח דוחק הכלי לא נכנס לכלי כלל אלא נטף לתוך הכלי ור' יהודא אומר הזיה ראשונה. פי' שאינו מזה אלא הזיה ראשונה. דאמרינן מסתמא נשאר בה מי חטאת כדי הזיה ראשונה אבל הזיה שני' אמרינן שמא מחמת דוחק הכלי נכנס נמי חטאת לפנים ויצא משקה האזוב לחוץ ופסול להזאה. אלמא דסבר ר' יהודא גבי ב' בלועין שהאחרון מוציא את הראשון. ולפיכך אף הכא חששו שמא האחרון נכנס ויצא הראשון דהיינו משקה האזוב גופה. אבל אי אמרינן גבי ב' בלועין שהראשון מוציא את האחרון כ"ש שזה אינו נבלע כדי שיצא הראשון שאף אם היה בלוע היה יוצא תחילה:

וע"ז אומר דסובר כר"א:

ה"ג כמה דר' יהודא אומר האחרון מוציא את הראשון כן ר"א אומר האחרון מוציא את [הראשון] ומיבעי לי' עד כדין שסך מכאן ומכאן. פי' שסך מב' צדדין אז איכא למימר דסבר ר"א שהאחרון מוציא את הראשון מצד זה לצד זה. ומצד זה לצד זה: