אלא ערב לנכרי. כלומר כשלוה ישראל מנכרי וישראל נעשה לו ערב. ואקשינן סוף סוף כיון דאי בתר ערב אזלינן אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא.
כלומר כיון שהם יכולים לתבוע הערב תחלה אע״פ שהוא מוצא נכסים אצל הלוה, נמצא דישראל הערב כשפורע לנכרי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה, הרי הוא כאלו הוא הלוה לישראל חברו ברבית. כגון שקבל עליו נכרי המלוה לדון בדיני ישראל. שלא יתבע מן הערב עד שיתבע הלוה תחלה כדינינו. כך פירש רש״י ז״ל, וכן פירשוה המפרשים שראיתי. ונמצא לפי פירושם, דכל שנעשה הישראל קבלן לנכרי המלוה אסור, ועכשיו דיניהם (שלמי') [של גויים] ללכת אחר מי שירצו, אפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע״פ שאינו מקבל הנכרי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי, דאי כדברי המפרשים, היכי קאמר דאשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא, דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא, דאילו אזל נכרי מנפשיה (נכרי) [וגבי] מן הלוה, נמצא דישראל הערב לא עבר ולא מידי, אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא, משום דהשתא שקיל רביתא. ומיהו מצאתי קצת נסחאות דכתיב בהו, אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשיקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי, דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוה חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה, נמצא דישראל קא שקיל רביתא, מאי קאמרת סוף סוף לא על הערב נתרבה אלא על הלוה. וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לנכרי המלוה, והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה, אלא שיש לו לגבות בין מזה בין מזה, וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה, מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ולוה ועדים ואין לך עובר בכלן חוץ ממנו, ואם איתא, אביי דמחלק לאוין לכולהו בשלהי פרקין (עה, ב) ואמר מלוה עובר בכולן, כלומר חוץ מבל תשיך, ולוה עובר משום בל תשיך, ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך, א״כ לימא ערב וקבלן עובר בכלן ואף אלאו דבל תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר [אלא] על לא תשימון עליו נשך. ואע״ג דמשמע לכאורה בריש פרקין (בבא מציעא סב, א) בברייתא דר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב, דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית, מדאתא לאוקמי הא דר' יוחנן דאמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כתנאי, [דתניא] ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה, לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר, ומאי ערב, ערב קבלן, דאלו ערב בעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא, דדילמא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן הוא דסבר ליה הכי, אבל אנן הא דחינן לה התם, לא מאי קום עשה קרועי שטרא וקא משמע לן דשומא מילתא היא כדאיתא התם.
אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים אלא בלאו דשימה, לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה, וערב דנכרי ערב שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב, ואמר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך, והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה (כב״ב קמב, א) והכי משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא, דתנן התם (ב״ב קעג, א) המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקא סלקא דעתך דלא יפרע מן הערב כלל קאמר, ואבעיא להו בגמ' מאי טעמא, ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך, ואתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי, כלומר בהפך הדין שאמרת, שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ערבא קא אזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך. ולפיכך משתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דאיהו ניהו לוה מזה ומלוה לזה, והילכך עד שיקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל אסור. וא״ת אם כן כל שישראל לוה מן הנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, מאי קאמר שקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל, דמשמע שהנכרי מוותר על דינו, אדרבא הא טבא ליה, דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל בתר ערבא, ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא, דאע״ג דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב, אם לא קבל עליו הנכרי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד, ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה, ונפקא ליה מיניה, אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית, דבדינינו אם רצה לוה לפרעו זיבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב אפילו בערב קבלן, כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פ' הנזקין וכמו שכתבתי שם (מט, ב ד״ה הניחא), ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב, דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב, ועכשיו ויתר על דינו כשקיבל לדון בדיני ישראל. גם מדברי הראב״ד נראה כן, דערב שלהן ערב שלוף דוץ הוא, וזה לשונו שכתב כאן, אבל אתה נעשה לו ערב, אוקימנא כשנעשה לו ערב לנכרי, וכשקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה, וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לנכרי ברבית, שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיהיה בידו לפרוע, עד כאן לשון הרב ז״ל, ואע״פ [שהרב] ז״ל נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך (בד״ה תוספתא).
תוספתא (פ״ה ה״ח) ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל, ישראל [אחר] נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. מכאן מוכח דישראל המלוה לנכרי ברבית מותר לישראל לעשות ערב מחמת הנכרי, וכן משמע נמי מדגרסינן בירושלמי בכתובות פרק הכותב (ה״ח) גבי הנפרעת שלא בפניו, ונפרעין מן האדם שלא בפניו, אמר ר' (אבין) [ירמיה] תפתר כשרבית אוכלת בהן. וב״ד גובין רבית, תפתר כשערב לו מן הנכרי, כלומר שערב לו בשביל נכרי שלוה ממנו, וכן כתב הראב״ד ז״ל וכמו שכתבתי למעלה בסמוך, והוא שקבל עליו הנכרי הלוה שלא לדחותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ז״ל, ואע״ג דמחזיא מילתא דהכא אע״ג דקביל עליה הכי אסור, משום דכי לית ליה לנכרי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מיניה רבית, אפילו הכי אי קביל עליה מותר, דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינא דדינא דנכרים נמי הכי דייני, דכי משכחת ליה ללוה לאפרועי מיניה לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוי ומותר, עד כאן לשון הרב ז״ל. ומכאן נראה שהוא ז״ל מפרש, דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור, וכמו שכתבתי למעלה, וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערבות לנכרי מחמת ישראל הלוה, ואע״פ שהנכרים הללו גובים ממי שירצו תחלה, ומפרשין כן בשטרותיהם ליפרע ממי שירצה תחלה.
כלומר כיון שהם יכולים לתבוע הערב תחלה אע״פ שהוא מוצא נכסים אצל הלוה, נמצא דישראל הערב כשפורע לנכרי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה, הרי הוא כאלו הוא הלוה לישראל חברו ברבית. כגון שקבל עליו נכרי המלוה לדון בדיני ישראל. שלא יתבע מן הערב עד שיתבע הלוה תחלה כדינינו. כך פירש רש״י ז״ל, וכן פירשוה המפרשים שראיתי. ונמצא לפי פירושם, דכל שנעשה הישראל קבלן לנכרי המלוה אסור, ועכשיו דיניהם (שלמי') [של גויים] ללכת אחר מי שירצו, אפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, ואע״פ שאינו מקבל הנכרי לדון בדיני ישראל, ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר. ועוד קשיא לי, דאי כדברי המפרשים, היכי קאמר דאשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא, דלא הוי למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא, דאילו אזל נכרי מנפשיה (נכרי) [וגבי] מן הלוה, נמצא דישראל הערב לא עבר ולא מידי, אלא דאלו פרע לנכרי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קא עבר מהשתא, משום דהשתא שקיל רביתא. ומיהו מצאתי קצת נסחאות דכתיב בהו, אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשיקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי, דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוה חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה, נמצא דישראל קא שקיל רביתא, מאי קאמרת סוף סוף לא על הערב נתרבה אלא על הלוה. וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לנכרי המלוה, והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה, אלא שיש לו לגבות בין מזה בין מזה, וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה, מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ולוה ועדים ואין לך עובר בכלן חוץ ממנו, ואם איתא, אביי דמחלק לאוין לכולהו בשלהי פרקין (עה, ב) ואמר מלוה עובר בכולן, כלומר חוץ מבל תשיך, ולוה עובר משום בל תשיך, ערב ועדים אינן עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך, א״כ לימא ערב וקבלן עובר בכלן ואף אלאו דבל תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר [אלא] על לא תשימון עליו נשך. ואע״ג דמשמע לכאורה בריש פרקין (בבא מציעא סב, א) בברייתא דר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב, דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית, מדאתא לאוקמי הא דר' יוחנן דאמר אף רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כתנאי, [דתניא] ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה, מאי קום עשה, לאו דאמרינן להו קומו אהדורו, אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר, ומאי ערב, ערב קבלן, דאלו ערב בעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא, דדילמא מאן דסבירא ליה כר' יוחנן הוא דסבר ליה הכי, אבל אנן הא דחינן לה התם, לא מאי קום עשה קרועי שטרא וקא משמע לן דשומא מילתא היא כדאיתא התם.
אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברים אלא בלאו דשימה, לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה, וערב דנכרי ערב שלוף דוץ הוא, ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב, ואמר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך, והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה (כב״ב קמב, א) והכי משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב שלוף דוץ הוא, דתנן התם (ב״ב קעג, א) המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, וקא סלקא דעתך דלא יפרע מן הערב כלל קאמר, ואבעיא להו בגמ' מאי טעמא, ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך, ואתקיף לה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא, ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי, כלומר בהפך הדין שאמרת, שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ערבא קא אזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך. ולפיכך משתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דאיהו ניהו לוה מזה ומלוה לזה, והילכך עד שיקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל אסור. וא״ת אם כן כל שישראל לוה מן הנכרי וישראל חברו נעשה לו ערב, מאי קאמר שקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל, דמשמע שהנכרי מוותר על דינו, אדרבא הא טבא ליה, דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל בתר ערבא, ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא, דאע״ג דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב, אם לא קבל עליו הנכרי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד, ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה, ונפקא ליה מיניה, אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית, דבדינינו אם רצה לוה לפרעו זיבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב אפילו בערב קבלן, כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פ' הנזקין וכמו שכתבתי שם (מט, ב ד״ה הניחא), ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב, דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב, ועכשיו ויתר על דינו כשקיבל לדון בדיני ישראל. גם מדברי הראב״ד נראה כן, דערב שלהן ערב שלוף דוץ הוא, וזה לשונו שכתב כאן, אבל אתה נעשה לו ערב, אוקימנא כשנעשה לו ערב לנכרי, וכשקבל עליו הנכרי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה, וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לנכרי ברבית, שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הנכרי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיהיה בידו לפרוע, עד כאן לשון הרב ז״ל, ואע״פ [שהרב] ז״ל נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך (בד״ה תוספתא).
תוספתא (פ״ה ה״ח) ישראל שלוה מנכרי ונכרי שלוה מישראל, ישראל [אחר] נעשה לו ערב ואינו חושש משום רבית. מכאן מוכח דישראל המלוה לנכרי ברבית מותר לישראל לעשות ערב מחמת הנכרי, וכן משמע נמי מדגרסינן בירושלמי בכתובות פרק הכותב (ה״ח) גבי הנפרעת שלא בפניו, ונפרעין מן האדם שלא בפניו, אמר ר' (אבין) [ירמיה] תפתר כשרבית אוכלת בהן. וב״ד גובין רבית, תפתר כשערב לו מן הנכרי, כלומר שערב לו בשביל נכרי שלוה ממנו, וכן כתב הראב״ד ז״ל וכמו שכתבתי למעלה בסמוך, והוא שקבל עליו הנכרי הלוה שלא לדחותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ז״ל, ואע״ג דמחזיא מילתא דהכא אע״ג דקביל עליה הכי אסור, משום דכי לית ליה לנכרי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מיניה רבית, אפילו הכי אי קביל עליה מותר, דהכי אשכחן בתוספתא. והאידנא קא חזינא דדינא דנכרים נמי הכי דייני, דכי משכחת ליה ללוה לאפרועי מיניה לא שקלי מערבא, הילכך כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל הוי ומותר, עד כאן לשון הרב ז״ל. ומכאן נראה שהוא ז״ל מפרש, דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור, וכמו שכתבתי למעלה, וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערבות לנכרי מחמת ישראל הלוה, ואע״פ שהנכרים הללו גובים ממי שירצו תחלה, ומפרשין כן בשטרותיהם ליפרע ממי שירצה תחלה.