רשב״א על בבא מציעא · דף 47a

דאמר ליה חמור בפרה וטלה ומשכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הוה ליה משיכה מעלייתא. ומפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנו כלל, אבל אלו אמר ליה פרה וטלה בכור חטים, ומשכה לפרה ולא משכה לטלה, קנה חטים כנגד הפרה. וכדאמרינן בקדושין (כז, א), מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, ואמרינן עלה, לא שנו [אלא שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא] אע"פ שהוא מקח אחד, אם החזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת, ולא אמרינן כיון שהמקח אחד לא קני לחצאין. וא"ת, ולקני הכל באותו מקצת דמים, והכא נמי ליקני חמור במשיכת הפרה, דהא קיימא לן כר' יוחנן (לקמן בבא מציעא מח, ב), דאמר ערבון כנגד (כלן) [כולו] הוא קונה. י"ל דהתם ערבון הכא דמים, וכן דעת ר"ח ז"ל בפרק השוכר את האומנין, דיש חלוק בין ערבון לדמים. אבל לדברי הגאונים הראשונים ז"ל שאמרו, שערבון הוא פריעת סתם מקצת דמי המקח, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן (שם, ד"ה ערבון). איכא למידק עדיין, הכא ליקני כולו, דהא משך מקצת דהיינו הפרה, ומיד נקנה חמור בכל מקום שהוא, וכשמת מת ללוקח. ומיהו ההיא דעשר שדות לא קשיא להו, דהא תירצה הר"ז הלוי ז"ל (לקמן בבא מציעא עז, א), דהיינו טעמא, לפי שהן שדות מוחלקות, אבל בשדה אחת קנה הכל בפריעת מקצת הדמים סתם, ומכל מקום הא דהכא ק"ל. ואולי נאמר, דהכא בדעיילי ונפקי האי אחמור והאי אפרה וטלה היא, וכיון שכן לא קנה בדבר הראוי ליחלק אלא כנגד מעותיו, ובדבר שאינו ראוי ליחלק כחמור, לא קנה כלל, שלא עלתה על דעתם להיות שותפים במקח זה, וכדאסיקנא התם בפרק השוכר (לקמן בבא מציעא עז, ב) בההיא דזבן חמרא לחבריה, כן נראה לי..

הכי גרס ר"ת ז"ל: גאולה זו מכירה שנאמר לא יגאל ולא ימכר. דדרשינן ליה בבכורות (לב, א), שאינו נמכר לא חי ולא מת שחוט וכו', כדאיתא התם. ולא גרסינן אם לא יגאל ונמכר בערכך (ויקרא כז, כז), דההוא אדרבה פדייה משמע ולא מכירה.