וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דא"כ אמאי א"ל לתנא לא תתני מימר, הל"ל לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה, ואם אפילו לר' יוסי קאמר א"כ מ"ש מימר, ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוס', א"כ אין קושיא לר' יוחנן מהנך, דר' יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר, משא"כ בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוס'. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמ' דבני מערבא (פ"ב ה"י) בענין המקלל את עצמו ואת חברו בכלן עובר בל"ת, הא ללקות אינו לוקה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלר"י דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה, ואינו מחוור וכמו שכתבנו. (שיטמ"ק).
קריאה במקור
רשב״א על בבא מציעא · דף 90b
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ד' קבין לפרה וג' לחמור. דוקא ליום א' ולדישה מרובה וכן לפי חשבון זה בכל יום קאמר, שאין הפרה אוכלת כ"כ בשעה אחת שהרי אוכלת וחוזרת ואוכלת היא. [נמוק"י בשם רבינו].
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Gerlitz edition, published by Oraita
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.sefaria.org
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 37a24624ebf94c40dd12b9b125a18ad25e452a0e4dabe2ff0daf693fdc970ac2