רשב״א על בבא מציעא · דף 28b

האי דאמרינן: מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה. לא סימן מובהק ממש קאמר, דהא מהדרין אבדה בסימנין כל דהו, אלא לאפוקי חיורי וסומקי אי נמי ארוך וגוץ קאמר, דהוו להו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל, ואפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא כדאיתא לעיל (בבא מציעא כז, ב).

גרסת כל הספרים: כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל: מוכרן ומניח דמיהן אצלו. נראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו, משום חשדא, וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח, א) גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן. ויש מפרש, שם דמיהם אפילו לעצמו, דאין כאן חשד דהא משיב אבדה הוא. ומסתברא כדברי רש"י ז"ל, מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והא דקתני בברייתא שם דמיהן, לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרסינן: מכאן ואילך מוכרן בבית דין, והא דקתני שם דמיהן ומניחן, איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר, וברייתא כרבי עקיבא, ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירשו: דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי, כלומר שמניחן אצלו והן שלו, והא נמי דקאמר שמואל לקמן (בבא מציעא כט, א) המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, הכי נמי קאמר שם דמיהן ומניחן בראשו לאלתר. ומיהו התם נמי אפשר לפרש, שם דמיהן לאלתר ומניח הדמים אצלו, וכההיא דאמרינן (נדרים טו, א) הנשבע שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר, דפירשו לוקה לאלתר וישן לכשירצה.

שלא יאכיל עגל לעגלים. פירוש: אפילו עגל אחד לעגלים הרבה, אלא יראה (שיש לאכול) [שיהיו לו] כל העגלים.