רשב״א על בבא מציעא · דף 34b

שילם לבנים מהו. פירש הראב"ד ז"ל, דדוקא כשנגנבה ואחר כך מת האב, דאז אפשר דקנה משום שהיה המקנה קיים בשעה שהיה הנפקד ראוי לקנות, דהיינו שעה שנגנבה, אבל אם מת האב ואחר כך נגנבה, בכי האי לא קני כלל, דאב לא אקני ליה כלום עד שעה שתגנב וכבר מת, ובנים לא אקנו ליה כלום. אבל רש"י ז"ל פירש בשמתו הבעלים ואחר נגנבה, ונראה מדבריו דאדרבה, אילו נגנבה בחיי האב פשיטא דקני משעת גנבה, שהרי היה האב המקנה קיים, ותשלומין לא מעכבי דהוה ליה כמאן דאמר פרתי קנויה לך מעכשיו לכשתשלמני ומת הוא ושלם לבנים דקנה. וכן נראה לי עיקר, דהא מפקיד לא אקני פרתו ממש, אלא דנעשה כאומר לו אמר, לומר דלב בית דין מתנה בכך משום דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות, דכל דאית ליה בהמה או כלים ביד שומר, ניחא ליה דלא נטרח בבי דינא וליקנו שומרים כפילא דאתי מעלמא, והלכך אף בנים איכא למימר דניחא להו דליקני ליה שומר לפרה, כי היכי דלא ליטרחינהו לבי דינא, וכל שכן ללישנא קמא דרבא דאמר, נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו דקני מחמת הקנאת המפקיד עצמו, ואפילו מת קודם שנגנבה, דלאו דוקא תשלמני קאמר כלומר לי ולא ליורשי, כדאמר בגיטין גבי על מנת שתתן ליה מאתים זוז (עד, א), אם כן מאי קא מיבעיא לן הכא, אלא ודאי הכי קאמר, ותרצה ותשלם, וכיון שכן אף כשמת קודם שנגנבה איכא למימר דקנה, דהא הוה ליה כתנאי, וכיון שנגנבה קני ליה מעכשיו, אלא דאסתפקא מילתא בגמרא ללישנא בתרא דרבא, אי הוי טעמא משום נייחא נפשיה אי לא, ומכל מקום אי לא הוה משום נייח נפשיה, אפילו ללישנא בתרא אנו רואים כאלו בנים אמרו לשומר אחר מיית אביהם לכשתגנב סמוך לגנבתה קנויה לך.
והתימה בדברי רבותינו בעל התוספות ז"ל, שפירשו הא דשילם לבנים דוקא שהוכר הגנב בחיי אביהן ועמד בדין, דאי לא אפילו בנים עצמן נמי לא קנו כפילא, משום דקיימא לן (כתובות מב, ב) דאין אדם מוריש קנס לבניו, וזה תימה, דאילו הוכר הגנב ועמד בדין, ודאי כבר קנה שומר לגמרי, ומאי קא מספקא לן בהא, שהרי (אפילו) מכיון שקאמר הריני משלם בחיי אביהם קנה, וכדאמר ר' יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם מקנה ליה כפילא, וכי מת מפקיד לאחר מכאן מאי הוי הא קנה שומר. ועוד, דאפילו לדבריהם שאר קנסות ודאי ממון הוי להורישן לבניו, ולא אמרו אין אדם מוריש קנס לבניו אלא בקנס הבת בלבד מפני שקנסה כגופה, וכשם שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו כדילפינן (שם מג, א) מוהתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, הכי נמי קנסה אינו ממון גמור שלו להורישו לבניו אלא אם כן עמד בדין, אבל קנסי עבדו או שורו הרי הן כשור ועבד ממש, וכמו שהוא מוריש השור והעבד לבניו, כך הוא יכול להוריש קנסיהן נמי לבניו. ולפי סברא זו, אשה עצמה יכולה להוריש קנסיה לבניה אלו בגרה קודם שמתה, כיון שהגוף שלה, והיינו בעיין קמא דפרק אלו נערות (כתובות לח, ב) יש בגר בקבר ודבנה הוי, דאלמא לגבי דידה ממון הוי להורישו לבניו. ואף על גב דללישנא בתרא (שם לט, א) דקא בעי יש בגר בקבר ופקע אב, ומשמע דאינו יכולה להורישו, התם משום דקסבר דכיון דלא זכתה היא בהן מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן, לא חשבינן ליה ממון דידה להורישו, הא בשאר קנסות מוריש. ותדע לך, מדתנן בפרק מרובה (ב"ק ע, א) גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כן מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואיבעיא ליה לרבא בגמרא (עא, ב), גנב שור של שותפים והודה לאחד מהן מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, א"ל, חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר, ואותיב רבא ממתניתין דתנן גנב משל אביו וכו', והא כיון דמית ליה אב זכה ליה במנתא דנפשיה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם ארבעה וחמשה, א"ל מתניתין בשעמד בדין ואחר כך מת אביו, אבל לא עמד בדין מאי אינו משלם, אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לפלוג וליתני [בדידיה וכו', אלמא טבח] ומכר ומת האב קודם שעמד בדין משמע ליה, ורב נחמן נמי לא אוקמה כשעמד בדין, אלא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, הא לאו הכי אפילו בלא עמד בדין נמי משלם ארבעה וחמשה לאחיו. ותדע לך דאי לא, לימא ליה רב נחמן לרבא וליטעמיך דמוקמת מתניתין כשלא עמד בדין מי משלם כלל, והא אין אדם מוריש קנס לבניו. ולמסקנא דאסיק חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר כלה מתניתין אפילו בשלא עמד בדין מתוקמא להו. ועי"ל דפלוגתא דאמוראי היא (ורבה) [ורבא] ורב נחמן סבירא להו אדם מוריש, (ורבא) סבירא ליה אין אדם מוריש, ובירושלמי (כתובות פ"ד ה"א) נמי עביד לה פלוגתא בין ר' יוסא ור' יונה. ובריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מב, ב ד"ה וכי) הארכתי יותר [וכתבתי ד]עמד בדין לענין [קרבן] שבועה איתמר, כדמוכח התם דלא קרינא ביה וכחש בעמיתו אלא אם כן עמד בדין ומתה, ולגבי בנים ממון גמור הוי וקרינא ביה לגבי דידהו וכחש, משום דלגבי דידהו מעולם לא היה עיקרו קנס, אבל אם לא הספיק לעמוד בדין עד שמת, אף על גב דאינהו ירתי ליה וחייב לשלם לבנים, מכל מקום אם עמד בדין עמהן ונתחייב ואחר כך כפר באותו ממון ונשבע, לא מחייב קרבן שבועה דלא קרינא ביה וכחש, דהא השתא אף לדידהו עיקרו קנס הוא.

מצי אמר להו כי אקנאי לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי. כלומר במילי אחריני ולא בשמירה זו קאמר, דהא שואל נמי דלא עבד ליה נייח נפשא למשאיל וכוליה הנאה של שואל היא, ואפילו הכי קני כפילא.

שותפין ששאלו ושלם אחד מהם מהו. פרש"י ז"ל, ושילם אחד מהם חצי דמיו שעליו מהו שיקנה חצי כפל, מי אמרינן הרי שלם כל המוטל עליו. ואיכא דמותיב אהא, מדגרסינן בירושלמי בשבועות (פ"ה ה"א) וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין, פרט למכחש בעדים ובשטר, א"ר יונה הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה. ועוד משמע התם בירושלמי, דאחד שהפקיד אצל שנים שכל אחד חייב בכל, דגרסינן התם אחד שהפקיד אצל שנים, כפר בו זה חייב, כפר בו זה חייב. וי"ל, ששנים ששאלו ושלוו מאחד, אי נמי אחד שהפקיד אצל שנים, אין האחד חייב בכל כלוה ממש או כנפקד ממש, אלא כל אחד חייב במחציתו ונעשה ערב על השאר, ואין נפרעין ממנו עד שיתבע את חברו תחלה כדין ערב (ב"ב קעג, ב), והיינו דקאמר נעשו ערבין זה לזה, לומר שאם אין נכסים לזה גובה מחברו כדין ערב שאין נפרעין מן הערב תחלה, והראיה מדאמר בפרק השואל (לקמן בבא מציעא צו, א) שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם מהו, לכולו שואל בעינן והא ליכא, או דילמא לההוא פלגא דשייליה מיהת פטור, ואלו הוה כל חד מינייהו חייב ממש בכולה אמאי לא מפטר בכולה, דהא שואל בכולה איכא. וא"ת, דמכל מקום כיון דאיכא שואל אחרינא בהדיה לאו כוליה שואל הוא, אם כן מאי שנא מכולה, בפגלא נמי לאו כוליה שואל איכא, דאידך נמי [מיחייב בה, אלא ודאי דלא] מחייב חד במנתיה דחבריה אלא כשאין לו וכדין ערב, משום הכי לא מפטר אלא בפלגא דיליה.
ובתוספתא ב"ב בפרק אחרון (ה"ח) הא תניא, המלוה את חברו ע"י שנים ערבים, לא יפרע מאחד מהן, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע ממי שירצה. כלומר, יפרע ממי שירצה תחלה, אלמא כל זמן שהוא בא ליפרע מן הערבים אינו נפרע הכל מן האחד, וזהו כדין שנים שלוו מאחד. וגם זו ראיה גמורה היא לנדון שלפנינו.
אבל הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פכ"ה ה"י) כתב בשני ערבים שיפרע מאיזה מהם שירצה. ונראה לי דינו יפה, ואינו דומה לשותפין ששאלו ולשנים שלוו, דהתם כיון דלהשתמש בה השאילה להם, הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה, שכל אחד משתמש בה לעצמו, אלא כיון ששאלוה ביחד כל אחד נעשה ערב לחברו, והוא הדין לשנים שלוו מאחד שכל אחד נוטל מחצה ומוציא לעצמו, ואפשר נמי דבמפקיד אצל שנים שהדין בעצמו כן, שאע"פ שאין משתמשין בה, כיון שהפקיד לשנים הרי זה כמפקיד לזה מחצה ולזה מחצה. אבל במלוה לאחד על ידי שני ערבים, אינו כן, דכיון שהמלוה אחד, הערבות אינו חל לחצאין, או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל, דמי חלקו להם, שהרי הם לא נתחייבו לו מחמת שום דבר שלקחו הם ממנו, שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד אצלו, אלא ללוה הלוה הכל, והערבים לבטחון כעין משכון, ואין השעבוד חל לחצאין. ויש ראיה לדבר זה לכאורה מההיא דפרק בית כור (ב"ב קז, א), דג' אחים שחלקו ובעל חוב בא ונטל חלקו של אחד מהם, דאלו אינו יכול לפרוע הכל מאחד מהערבים, היאך הוא יכול ליטול חלקו של אחד מהם, והלא הנכסים של אב ואינן אלא כערבים, כדאמרינן (בכורות מח, ב) נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. ודוחק הוא להעמידה באפותיקי מפורש, ואי נמי בבינונית וליכא בינונית אחרינא, ומשום דדיניה דבעל חוב בבינונית, וכמו שהעמידוה קצת מן המפרשים (עי' תו"כ ב"ק ט, א ד"ה וטרף), שאם כן היה לו לפרש. ואע"פ שיש בתוספתא שכתבנו בהפך מזה, אין סומכין עליה, וכבר כתבתי יותר מזה בב"ב פרק בית כור (בבא בתרא קז, א ד"ה ואיכא למידק) בס"ד. וכשתמצא לומר דהוה ליה כמפקיד אצל שנים, דילמא במפקיד אצל שנים נמי, כיון דאין משתמשין בה כלל לעצמן, כל אחד מהם חייב בכל, כשפטיה דירושלמי.

שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו. פרש"י ז"ל, בפרת נכסי מלוג שהקרן שלה והפירות לבעל. ואינו מחוור בעיני, שאלו שאל את האשה בלא רשות בעלה, והלא אינה יכולה להשאיל בלא רשות הבעל, והיאך שואל משתמש בה ולאו (בשופטני) [ברשיעי] עסקינן, ואם השאילה ברשות הבעל ושלם לבעל כדינו שיהא הגוף של אשה והפירות שלו, אמאי לא הוו תשלומין, והלא זה כשואל משניהם וכששלם לבעל כאלו שלם לשניהם. ועוד למי ששאל ממנו משלם. ויש לי לומר לדעת רש"י ז"ל, דדילמא בשנתן הבעל רשות להשאיל לדעת, דאמר לה השאילי לדעתך, וכענין שאמרו לקמן (בבא מציעא לו, א) גבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר, דאקשינן ולימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ופרקינן הכא במאי עסקינן כשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, אי הכי לבעלים בעי שלומי, דאמרי ליה לדעתך. ויש מפרשים, שאל מן האשה קודם שנשאת, ונשאת ושלם לבעלים, כלומר, לבעלה או לה, דכיון שהיא ברשות הבעל כמי ששלם לבעל דמי, מי אמרינן לא קני כפילא, דלא אקניא ליה כפילא אלא לכשתרצה ותשלם לה כשהיא לעצמה, אבל כששלם כשרשות אחרים עליה לא, או דילמא לא שנא, וכן האשה ששאלה קודם שנשאת, ונשאת ושילמה אחר שנשאת וממונה ברשות הבעל הוא, מי אמרינן לא אקני ליה על דעת שיאכל הבעל, ועכשיו הרי כל ממונה ברשות הבעל הוא, והוא אוכל פירות, וזה לא הקנה לה מעיקרא אלא שיהא לעצמה.
וסלקא בתיקו, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, וליכא למימר הכא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא, דכפילא לא איתחזק בידא דחד מינייהו דנימא הכי, והוה ליה כמחליף פרה בחמור וילדה, דאמר סומכוס יחלוקו (לקמן בבא מציעא ק, א), וקיימא לן כותיה.

הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. איכא דמותיב עלה מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"א), אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד, אמר נשבע אני וראה שמגלגלין עליו ובאין ואמר משלם אני חוששין, אמר ר' יוסא לא חייבה התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם רצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע. והרי"ף ז"ל הביאו בשבועות בסוף פרק כל הנשבעין ופסק הלכה כת"ק. ואם איתא לדרב הונא, כי משלם נמי מאי אהני ליה, הא בעי לאשתבועי שאינה ברשותו, ומגו דמשתבע אשאינה ברשותו לישתבע אשאר תביעות וגלגולין שהלה רוצה לגלגל עליו, בין לת"ק בין לר' יוסא. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דהתם הכי קאמר, אמר משלם אני חוששין שמא שלח בהו יד, כלומר, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו שלא על חנם הוא רוצה לשלם, ואפילו רצה לישבע אלא כשראה אותן שמגלגלין עליו ובאין חזר ואמר משלם אני, אע"פ שהדבר נראה שאינו ברשותו, ואלמלא הגלגולין היה נשבע ג' שבועות הללו, אפילו הכי חוששין, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, ומגלגלין עליו שחוששין לגלגולין, וכל שכן דאם בא לשלם אפילו הגלגולים חוששין שאינו רוצה לישבע עליה, נמצא שאינו יכול לפטור עצמו משבועה זו. ע"כ. ויש מפרשים, אמר משלם אני חוששין לשמא היא ברשותו, ואם אמר נמי נשבע אני וראה שמגלגלין עליו ג' שבועות הללו וחזר ואמר משלם אני, חוששין נמי עליו, לומר שלעולם חוששין לשמא עיניו נתן בה. ור' יוסא פוטר מכולן, כיון שרצה לשלם, ואין כאן זכר לשאר גלגולין דעלמא, וברב הונא פליגי, אם רצה לשלם, אם נשבע שאינה ברשותו אם לאו. אבל לפי דעת הרי"ף ז"ל בשאר גלגולין היא, כמו שכתבה שם בפרק כל הנשבעין.

הא דאמרינן שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. פירש רש"י ז"ל, כדי שלא יפסלנו. וקשיא לי, וכי עבדינן תקנתא לרמאי. וי"ל לפי פירושו, דזמנין דלא קים ליה בגויה שפיר, וסבור דהכי שויא ולא לרמאות נתכון, ומכל מקום יבא לידי חשד עם הכל ויפסל לעיניהם בכך. ולפי פירושו קשה לי, האי דאוקי רב אשי דזה נשבע וזה נשבע, והכי קאמר מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו, ולפי פירושו של רש"י ז"ל מאי אריא משום שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו, תיפוק לי דדינא הכי הוא, דלעולם לא משבעינן ליה כמה שוה, עד שנדע אם נאבד אם לאו. ואפשר לומר, כי מתחלה שהיינו סבורים דמהפכין השבועה מלוה למלוה, על כרחנו יש לנו לפרש שלא תקנו והפכו השבועה, אלא כדי שלא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו, אבל לאוקמתא דרב אשי דינא הוא ודינא קתני, אם ישבע הלוה תחלה כמה שוה, שמא עדיין היא ביד מלוה ונמצאת שבועתו לבטלה.
ר"ח ז"ל פירש שמא ישבע הלוה, ויוציא המלוה את הפקדון, ונמצאת שבועת הלוה לבטלה, אלא משביעין את המלוה כדי שיטרח ויביא ולא יצטרך לישבע. ואקשינן, ולוה נמי ליטרח וליתי, כלומר, נניח שבועה גבי לוה כדיניה, דאיהו נמי כדי ליפטר משבועתו יטרח ויביא, ולא גרסינן הכי כי משתבע מלוה לטרח לוה וליתי, שזה הלשון משמע כדברי רש"י ז"ל, כלומר, נחוש שמא כדי לפסול את המלוה ישתדל הלוה להביא המשכון ויפסלנו. והשתא לפי פירושו, הא דרב אשי הכין מפרשינן לה, מי נשבע תחלה מדינא, מלוה נשבע תחלה ודינא קתני ולא תקנתא. אלא דאף לפירוש ר"ח ז"ל קשה לי קצת אוקימתא דאביי דאמר גזרה שמא יאמר לאחר שבועה מצאתיה, ואי משום חשש שבועת הלוה שלא תהא לבטלה, היכי משבעינן ליה למלוה אחר שנשבע שאינה ברשותו משום גזרה שמא יטעון כך, שאם אתה חושדו שהיא ברשותו ונשבע על שקר, אם כן מוטב שישבע הלוה שבועה לבטלה ולא שישבע זה שבועת שקר, דאחר שנחשד על השבועה שנשבע שאינה ברשותו כך ישבע שאינה שוה אלא כך, ואם אין אתה חושדו שהוא ברשותו, אלא מכיון שנשבע קושטא קאמר, אם כן אין כאן שבועה אצל הלוה לבטלה, דמהיכא מייתי לה דהא אביי לית [ליה] האי טעמא דטרח ומייתי לה. אבל לפי דברי רש"י ז"ל, כיון שאין חשד של זה ברור חוששין לפסלותו של זה.