רשב״א על כתובות · דף 11b

גמרא,מתיב רב הושעיא גדול הבא על הקטנה וכו'. וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מאתיים, דאלמא מדתניא ר' מאיר תרתי ושבקי רבנן לקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתיים (עי' שיטה לר"ן).
אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה ולא כלום. פחות מכאן אצבע בעין דמי, וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ומוכת עץ גופה פלוגתא דר' מאיר ורבנן. ואיכא למידק, למה ליה לרבא למינקט ולפרושי רישא דמתניתין, דהא גדול הבא על הקטנה מינח הוה ניחא לן. ועוד, מאי האי דתלי קטן הבא על הגדולה במוכת עץ וכל שכן אי מוכת עץ אכתי לא מתפר דינה, דלדברי רבא השתא הוא דקא מפרש דפלוגתא דר' מאיר ורבנן היא. ונראה, דמשום דבעי למימר דקטן הבא על הגדולה לרבנן אין לה אלא מנה אעפ"י שאין ביאתו ביאה, לכך הוצרך לפרש דגדול הבא על הקטנה אמאי כתובתה מאתיים. והכי פירושה, גדול הבא על הקטנה לא עשה ולא כלום דהא אינה ראויה לביאה ובתוליה חוזרין, אבל קטן הבא על הגדולה אע"פ שהוא אין ראוי לביאה, מכל מקום היא ראויה לביאה, וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה בטל חינה, שאין הכל הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה, והרי זו כמוכת עץ שאינו בן ביאה ואעפ"כ נחלקו ר' מאיר ורבנן, דרבנן אומרים כתובתה מנה הואיל ונעשה בה מעשה כעין מעשה איש אחר שנעשית גדולה. כן נראה לי.

מחלוקת בשהכיר בה, דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת. ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת, דהא בוגרת בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, ומוכת עץ דברי הכל בשלא הכיר בה ולא כלום, אלא כיון שהכיר בה לר' מאיר ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש, אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום, דהכאת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא רמי לה איניש אדעתיה לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום, אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים, שהרי כאלו הטעתו דעלה דידיה רמיא לאיתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתיים.
ולרבא דאמר בין הכיר בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים, מדמה לה לבוגרת לגמרי דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטיל חינה. ורבנן מדמה לה לבעולה לגמרי דהכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה שאין לה ולא כלום, דכיון דבטל חינה כהטעאה גמורה חשבינן ליה. אבל למסקנא דאסיקיה רבא לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה, טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת בפניו.

אלא שמע מינה הדר ביה רבא מההיא שמע מינה. והשוה מדותיו, דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר כתובתה מנה, ולרבי מאיר בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים. והא דלא הדר ביה רבא מההיא דר' מאיר ולימא דלר' מאיר הכיר בה מאתיים, לא הכיר בה מנה, וברייתא כרבי מאיר, משום דכין דלר' מאיר בשהכיר בה מאתיים, אם איתא דלא הכיר בה פוחתין לה כלל אלמא רבי מאיר כהטעאה גמורה חשיב לה ומקח טעות הוא, ובהטעתו אין שיתותו במדה לומר מחמת טעותה נפחות לה קצת וניתן לה קצת, אלא אי טעות הוא לית לה ולא כלום נכנסת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע, ואי לאו בטעות הוא כתובתה מאתים דלמה אתה בא לפוחתה מדינא.

כנסה ראשון לשם נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה וכו'. אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון.