רשב״א על כתובות · דף 64b

מתני': המשרה את אשתו על ידי שליש. פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת, או שלומד בעיר שעונתו מערב שבת לערב שבת. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן. שאלו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר לו להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השולחן. ואי לא, יוציא ויתן כתובה משום דשמעי' בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, דתנן (לקמן כתובות ע, א) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, ואמר עלה בגמרא (ע, ב), מאי שנא שלושים, עד ל' לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מילתא, יותר משלושים שמעי אינשי וזילא ביה מילתא, כן נראה לי. אי נמי, מתניתין כשקבלה עליה, והכין מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר (ה"א).

הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. קשיא לי, אכתי בצירי להו דהא בעיא לאפוקי מינייהו רביע משום ציבי, דבשלמא שכר אפיה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפות ובשלא הכניסה לו שפחות, אבל ציבי ודאי יהיב לה. ויש לומר, דממקום אחר נותן לה ציבי, ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדירה וחבית, אף על פי שהוא חייב ליתן לה וכמו שמפורש בתוספתא (פ"ה, ה"ז), שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא, כן נראה לי.

אי הכי שית סרי הויין. איכא דקשיא ליה, למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין, ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה. וזו שלא כסוגייתנו, ובירושלמי (בפירקין הי"א) אמרו מפורש אוכלת משלו. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן שית סרי הויין למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיבסרי הויין. וזה נכון, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אכילה ממש, לרווחא דמלתא קא מקשה, כלומר, אפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר' חדקא. ופריק, אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי, וכשתמצא לומר אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.

מתני': נותן לה קב קיטנית. ירושלמי (פ"ה ה"י) נותן לה פת ונר ופתילה כוס וחבית וקדרה ואיתא נמי בתוספתא (פ"ה ה"ז).