אי פקח הוא מייתי ליה עידי שבועה דאורייתא. עוד כתב רש"י (לעיל כתובות פז, ב ד"ה שבועה דאורייתא) ונפקא מינה לאפוכי שבועתא גם זה דלעולם שבועת הנוטלין אין מהפכין אותה מתובע, ומימר אמר (זה) נתבע לתובע אי ניחא לך דלישתבע ולשקול שפיר, ואי לא זיל, דשבועה גבי דידך וראיה מדאמרינן פרק (שבועת הדיינין) [כל הנשבעין מח, ב] בהא דיתומים, דרב ושמואל דאמרי ואפילו בפוגם את שטרו ומת, אי נמי בעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת, ואם איתא דמהפכין מן התובע, אמאי פקעי יתומים דתבעו, ליהפכו על הנתבע כדרך שהיה אביהם יכול להפכה. אלא ודאי משמע מהכא דמתובע לנתבע לא מהפכין לעולם. ולא עוד, אלא אפילו כופר בכל דעיקרא אנתבע, אי בעי לאפוכה אתובע מפיך, ואי לא, אזיל הלה בפחי נפש, כל שכן זו דעיקרה אתובע היא (רשב"א בשטמ"ק).
קריאה במקור
רשב״א על כתובות · דף 88a
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Gerlitz edition, published by Oraita
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.sefaria.org
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 933836d05958c3b003baa33f193ab7e2da58be290dff11435b228ef4e044b290