בן יהוידע על גיטין · דף 88a

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אוֹתָן שָׁנִים שֶׁלֹּא עָלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, יֵלְכוּ בַּשִּׁבְיָה. קשא למה תלה הגלות בדבר זה שהוא רק ביטול מצוות עשה ולא תלה בעון עבודה זרה שהיה מצוי אצלם?
ונראה לי בס"ד דהוה ודאי בתוכם כמה צדיקים שלא היו עובדי עבודה זרה וכמו שנאמר וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים וכו' (מלכים א' יט, יח) והוה ראוי שיגין זכותם לבטל השביה וכמו שאמרו גבי סדום, ולכן תלה מדבר זה דאפילו הצדיקים לא עלו לרגל.
והנה הרב עיון יעקב ז"ל הקשה דבסוף תענית (תענית ל:) אתמר שעשו לט"ו באב יום טוב בעבור שבו ביטל הושע אותם פרדסאות וכאן קאמר דיצא רעה לישראל מביטול הפרדסאות? ומה שתירץ אינו מחוור. ונראה לי דמעיקרא אין כאן קושיא כי היום טוב עשו אותו בירושלים ששם היו הסנהדרין ושם היה קדוש החודש וקביעות המועדים כי חשבו דודאי תחזור עטרה ליושנה ויעלו ישראל לרגל אך הרעה הזאת של גזרת השביה היתה לעשרת השבטים שהם ראו שביטל הושע הפרדסאות ועם כל זה לא עלו.

'חָרָשׁ', שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין (מלכים ב כד, טז). עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד אם פותחין להורות היתר באיזה דבר הנוגע לאיסור והיתר או לטהר בדיני טומאה וטהרה או לזכות בדיני נפשות ודיני ממונות אין שום אדם יוכל להתחכם כנגדן לסתור דבריהם ולהוכיח להפך ובשעה שסוגרין דהיינו שמורין איסור או טומאה או חובה בדיני נפשות ודיני ממונות אין שום אדם יוכל לסתור דבריהם להורות היתר וטהרה וזכות.
ומה שאמר עולא שֶׁהִקְדִּים שְׁתֵּי שָׁנִים לִ'וְנוֹשַׁנְתֶּם' (דברים ד, כה) בזה פרשתי בס"ד הכתוב וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ (תהלים יח, לו) רוצה לומר מה שהיה הגלות בשנת תת"ן [850] בזה נעשה לי מגן ישעך.