בן יהוידע על גיטין · דף 62a

אָמַר לֵיהּ: וּמִקַּמֵּי פַּלְגָאָה נֵיקוּם. קשא אמאי לא חשו מפני דרכי שלום דהא מצינו דכבדו אותו וקראוהו בשם מר?
ונראה לי בס"ד דהיה כונתם לקום ללכת קודם שיגיע אצלם ואז אינו ניכר הדבר ואדהכי והכי קרב אצלם והוכרחו לקום מפני דרכי השלום.
אי יובן הוא היה רוכב ולמאן דאמר רוכב כמהלך צריך לקום ואחד מהם אמר דנקום מקמיה משום חומרא דספיקא דאורייתא לחומרא! והשיב לו חבירו כיון דזה בעל מחלוקת אין אנחנו חוששים מן איסור לחומרא ולא נקום ואין זה ניכר דיאמר הא דלא קמו משום דסבירא ליה כמאן דאמר אין רוכב חשיב כמהלך ואדהכי והכי ירד מן הבהמה ובא ברגליו אצלם והוכרחו לקום.

"שְׁלָמָא עָלַיְכוּ מַלְכֵי, שְׁלָמָא עָלַיְכוּ מַלְכֵי" (משלי ח, טו). נראה לי קראם מלכים לרמוז התנצלות לעצמו על מחלוקת שעשה עם מור עוקבא כיון דהתלמידי חכמים נקראים מלכים הנה דרך המלכים להלחם זה בזה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים וכו' (בראשית כה, כג). ומה שכופלים שלום למלך אחד של עצמו ואחד של ציבור התלויים בו ולכן גם התלמיד חכם צריך לכפול לו שלום מטעם זה.