באיכן יצאת בת קול כו' ביבנה יצאת בת קול. — מלבד בת קול זו שיצאה ביבנה מצינו עוד ב"ק אחת שיצאה שם והוא בסוטה (פ"ז ה"ה) א"ר לוי ביבנה הותרה הרצועה יצתה ב"ק ואמרה אין לכם עסק בנסתרות א"ר חסדא צער גדול היה להן ע"כ. וכל משכיל על דבר יאבה לדעת מתי יצאו בנות קולות הללו, ואם שתיהן יצאו בזמן אחד, או לא, ומהו הצער שהיה להן באותה ב"ק דסוטה ועל שום מה? ואנו מציעין את השערתנו לפני הקוראים והוא כבר נודע מ"ש יוסף בן מתתיהו הכהן בספרו מלחמות היהודים (ספר ב' פ"ח) על אודות כת האיסיים ומנהגיהם כי המה ידקדקו הרבה בטהרת הגוף וגם יזהרו מלטלטל כלים ממקום למקום וכי לא יקבלו שום איש בחברתם עד אשר ינסו אותו בכמה נסיונות במשך שנה אחת ועד ג' שנים אם הוא גבור לכבוש את יצרו, וכאשר נדקדק בדעתן של ב"ש ברוב ההלכות והדינים המפוזרים במשניות וברייתות, נתפלא לראות כי שיטתן של ב"ש קרובה הרבה או מעט לדרכי האיסיים ומנהגיהם. כן מצינו לב"ש כי יחמירו מאד בדיני הטומאות והטהרות וגם יחמירו באיסור מוקצה בשבת; וגם הם יזהירו מללמד תורה לכל אדם בלי בחינה ובדיקה יפה, וכדאיתא באבות דר"נ סופ"ה ב"ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר (יפה הגיה הר"י רייפמאן ז"ל "וכשר" במקום "ועשיר" וכדמשמע למטה מדברי ב"ה, וכעין זה הנוסח באבות דר"נ הוצאת ה' שעכטער בש"א אין שונין אלא לכשרים לבני אבות ולבני בני אבות וב"ה אומרים כו') וב"ה אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם מישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהן צדיקים וחסידים וכשרים ע"כ; והנה ב"ש וב"ה הורו כשיטת רבותן שמאי והלל עצמן שכך נהגו עם הבאים להתגייר כל או"א כפי שיטתו (וכדאיתא בבבלי שבת ל"א א'). והנה למעלה כאן מבואר דמשנה ראשונה נתנה רשות לכל חכם, להכריע כפי דעתו אם כב"ש אם כב"ה בכל הלכה והלכה שנחלקו בהן, כמו שאמרו "או כדברי ב"ש כקוליהם וחומריהם או כדברי ב"ה כקוליהן וכחומריהן" וכבר ביארו בבבלי מ"ד ב' שאין המכוון שמי שעושה בדבר אחד כב"ש מוכרח לעשות בכל הדברים כמותן אלא שיכול לעשות בשאר הדברים כב"ה, אלא שלא יעשה בתרי חומרי דסתרי אהדדי באחד כב"ש ובשנית כב"ה, וכן בתרי קולי דסתרי אהדדי, ובמשנה ראשונה זו השתמש ג"כ ר"ג וכדתנן בשבת פ"א מ"ט "אמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהם לכובס גוי ג' ימים קודם לשבת" ודין זה הוא כב"ש; עוד בביצה פ"ב מ"ו שר"ג החמיר בג' דברים לענין יו"ט כב"ש וגדולה מזו בבבלי יבמות ט"ו א' מעשה בבתו של ר"ג שהיתה נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים וייבם ר"ג את צרתה ע"כ וה"ז כב"ש באיסור כרת ולהקל, ובתלמוד שם השתדלו לתקן זה לומר שבתו של ר"ג איילונית היתה וכבר אמרו הגאונים דאשינויי לא סמכינן; ועוד אמרו בברכות פ"ד ה"א שלאחר שהעבירו את ר"ג מנשיאותו ביבנה נתוספו שם כמה ספסלים של תלמידי חכמים, ומבואר יותר בבבלי שם כ"ח א' שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד והיינו שהיה בוחן ובודק לכל תלמיד זמן מרובה, עד שנתברר לו שהוא ירא שמים ורק אז הכניסהו לבהמ"ד וגם זה כשיטת ב"ש באבות דר"נ הנ"ל, ועוד בבבלי ברכות מ"ג ב' הכריע כב"ש.
והנה בזמן ר"ג טרם שיצאה ב"ק עדיין היו החכמים מחולקים לשתי כיתות כת אחת היתה מתייחסת לב"ש ועשו כל דבריהן כמותן וכת אחרת לב"ה ועשו כל דבריהן כב"ה וכדאיתא בבבלי עירובין י"ג ב' שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרין הלכה כמותינו והללו אומרין הלכה כמותינו יצתה ב"ק ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כב"ה ע"כ, וכפי מה שאמרו בירושלמי כאן דביבנה יצתה ב"ק, וכפי מה שנשתדל להוכיח למטה שב"ק זו יצאה אחר שהעבירו לר"ג מנשיאותו הרי זה מוכיח שבאותו זמן עדיין היו שתי הכתות של ב"ש וב"ה בתוקפן ורק לאחר שנקבעה הלכה בכל דבר כב"ה ירדו תלמידי ב"ש מגדולתן ומעט מעט נתערבו בתוך תלמידי ב"ה עד אשר לא נודע כי באו בין החכמים, ורק אז נתבטלו השמות "ב"ש וב"ה" כי לא היתה עוד מחלוקת ביניהן שכולן תפסו כשיטת ב"ה. (וע' בספר דורות הראשונים ח"א עמוד רפ"ו שכתב דב"ש החולקין תמיד עם ב"ה הם החכמים שהיו עם שמאי בישיבה אחת והרי הם בני דורו שהיו כמאה שנים לפני חורבן הבית ורק המחזיקים בשיטתם אשר נקראו ע"י זה ב"ש וב"ה נמשך ובא בתוך ימי יבנה ע"ש והרי נעלמה ממנו משנה שלימה במע"ש פ"ה מ"ז מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיע שעת הביעור בש"א צריך לחללן על הכסף ובה"א כו' ובזמן הזה דשם היינו לאחר החורבן ע' מפרשים שם והרי שב"ש וב"ה היו גם לאחר החורבן. שוב מצאנו בדד"ו ח"א צד 173 שכתב "דעיקר המחלוקת היתה בזמן הבית והאחרונים הנסיחוה כפי הנאות לזמנם" ואין זה מחוור וע"ע תוספתא מע"ש פ"ג וירושלמי שם ספ"א הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה בין אלו ובין אלו קדשו כדברי ב"ש בה"א מעות כמות שהן ופירות כמות שהן). ונראה שעוד טרם שנקבעה הלכה כב"ה היו רוב החכמים וגדוליהם נוטין לקבוע הלכה בכל דבר כב"ה המקילין ע"פ רוב אלא שהנשיא לא הסכים לזה, והוא היה נוהג נשיאותו בדמים ובלי הסכמתו לא יכלו לעשות מאומה, אבל מיד כשהעבירוהו מנשיאותו נמנו החכמים וקבעו הלכה כב"ה בכל דבר כי לנהוג בכל דבר כב"ש לא היה רוב הצבור יכול לעמוד בו ולמען לא יתחלקו החכמים לשתי אגודות ולשתי תורות – כי ב"ש וב"ה נחלקו בפרטי המצות למאות – לכן הסכימו אז רוב החכמים וביניהם ע"ב זקנים (ע' זבחים פ"א מ"ג וידים סופ"ג) לקבוע הלכה לעולם כב"ה והחכמים המעטים שהיו מב"ש הוכרחו להרכין את ראשם נגד הרוב, ואז יצא הב"ק "אלו ואלו דברי א"ח הן אבל הלכה כב"ה" והוסיפו החכמים ואמרו "שכל העובר על דברי ב"ה חייב מיתה" והגזימו בזה כי חששו לתלמידי ב"ש הקיצונים שיחמירו על עצמן כב"ש ולאחר זמן עוד יורו לאחרים כב"ש ושוב תעשה תורה כשתי תורות; ולאחר כל זה עוד נמצאו יחידים מן תלמידי ב"ש שהיו מחמירין על עצמן כב"ש כמו ר' טרפון ור' אלעזר ב"ע בברכות פ"א ה"ו וז' ואמרו בשביעית פ"ד ה"ב "תרתין מלייא נהג ר' טרפון כב"ש וסכין בהדא ובק"ש" וזה היה לאחר שיצאה ב"ק כדמשמע בברכות שם.
והנה אחד שקבעו הלכה כב"ה בכל דבר, שוב אין צורך לנסות ולבחון את התלמידים הרוצים ללמוד בישיבה כי אין לנו עסק בהנהגת התלמיד בביתו ובסתר ואז יצאה הב"ק ביבנה "אין לכם עסק בנסתרות". ובלי ספק שמפני שנקבעה הלכה כב"ה ראו החכמים שצריכים לברר ולמנות כל ההלכות המעטות שב"ה הודו לב"ש וגם את ההלכות שב"ש וב"ה הפכו שיטתן דהיינו שב"ש הקלו בהן וב"ה החמירו בהן מפני שכבר נחלקו בהן החכמים ובמקצתן אמרו לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה (ע' בבלי כ"ח א') ועל מדוכה זו ישבו החכמים באותו זמן ובדקו כל הלכה והלכה שנחלקו בהן ב"ש וב"ה ומנו מספר אלה שב"ש הקלו בהן למען נדע כי בשאר ההלכות המרובות ב"ה הן המקילין והלכה כמותן וזהו שאמרו בבבלי ברכות כ"ח א' עדיות בו ביום נשנית ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבה"מ שלא פירשוה.
ונראין הדברים שהבת קול שיצאה ביבנה היינו מה שנמנו החכמים שביבנה והסכימו לקבוע הלכה כב"ה בכל דבר ושני הקולות קול אחד הוא מבית הועד שביבנה; ובת קול זאת היא שם מושאל מבת קול מן השמים וכעין ב"ק שביבמות פט"ז מ"ו וכ"ש בתויו"ט שם (ובזה תתיישב תמיהת התוספות בחולין מ"ד א' ד"ה "ורבי" דקיי"ל כב"ה משום ב"ק ולא חיישינן לב"ק שיצא מן השמים דהלכה כר' אליעזר במו"ק רפ"ג ובבלי ב"מ נ"ט ב').
והנה ברור הוא שדבר גדול כזה לדחות לגמרי כת חכמים שהיתה מורה הלכות כפי שיטת ב"ש כמאה וחמשים שנה ולקבוע הלכה ככת שכנגדן היה קשה מאד כי לא נקל היה לבטל מכל וכל את החכמים שהיו מב"ש וגם מחדדי טפי (בבלי י"ד א') ובודאי שעמדו הרבה על שמועותיהם אך לבסוף גברו תלמידי ב"ה המרובים וזהו שאמר ר' חסדא בסוטה שם "צער גדול היה להן".
והנה לעיל אמר ר' יוחנן בן נורי ראה היאך הלכה זו רווחת בישראל אם לקיים דברי ב"ש כו' בואו ונתקן שיהו הצרות חולצות ולא מתייבמות תני לא הספיקו להתקין עד שנטרפה השעה, נראה שריב"נ הציע תקנתו לפני ר"ג וחכמים טרם שהעבירוהו מנשיאותו שעדיין חששו לדברי ב"ש אלא שלא הספיקו לגמור את הדבד עד שהעבירו את ר"ג מנשיאותו והעמידו לראב"ע במקומו ואז קבעו החכמים הלכה כב"ה לעולם ושוב לא היה מקום לתקנת ריב"נ ועל ענין זה רמזו בשנטרפה השעה.
והנה בזמן ר"ג טרם שיצאה ב"ק עדיין היו החכמים מחולקים לשתי כיתות כת אחת היתה מתייחסת לב"ש ועשו כל דבריהן כמותן וכת אחרת לב"ה ועשו כל דבריהן כב"ה וכדאיתא בבבלי עירובין י"ג ב' שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרין הלכה כמותינו והללו אומרין הלכה כמותינו יצתה ב"ק ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כב"ה ע"כ, וכפי מה שאמרו בירושלמי כאן דביבנה יצתה ב"ק, וכפי מה שנשתדל להוכיח למטה שב"ק זו יצאה אחר שהעבירו לר"ג מנשיאותו הרי זה מוכיח שבאותו זמן עדיין היו שתי הכתות של ב"ש וב"ה בתוקפן ורק לאחר שנקבעה הלכה בכל דבר כב"ה ירדו תלמידי ב"ש מגדולתן ומעט מעט נתערבו בתוך תלמידי ב"ה עד אשר לא נודע כי באו בין החכמים, ורק אז נתבטלו השמות "ב"ש וב"ה" כי לא היתה עוד מחלוקת ביניהן שכולן תפסו כשיטת ב"ה. (וע' בספר דורות הראשונים ח"א עמוד רפ"ו שכתב דב"ש החולקין תמיד עם ב"ה הם החכמים שהיו עם שמאי בישיבה אחת והרי הם בני דורו שהיו כמאה שנים לפני חורבן הבית ורק המחזיקים בשיטתם אשר נקראו ע"י זה ב"ש וב"ה נמשך ובא בתוך ימי יבנה ע"ש והרי נעלמה ממנו משנה שלימה במע"ש פ"ה מ"ז מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיע שעת הביעור בש"א צריך לחללן על הכסף ובה"א כו' ובזמן הזה דשם היינו לאחר החורבן ע' מפרשים שם והרי שב"ש וב"ה היו גם לאחר החורבן. שוב מצאנו בדד"ו ח"א צד 173 שכתב "דעיקר המחלוקת היתה בזמן הבית והאחרונים הנסיחוה כפי הנאות לזמנם" ואין זה מחוור וע"ע תוספתא מע"ש פ"ג וירושלמי שם ספ"א הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה בין אלו ובין אלו קדשו כדברי ב"ש בה"א מעות כמות שהן ופירות כמות שהן). ונראה שעוד טרם שנקבעה הלכה כב"ה היו רוב החכמים וגדוליהם נוטין לקבוע הלכה בכל דבר כב"ה המקילין ע"פ רוב אלא שהנשיא לא הסכים לזה, והוא היה נוהג נשיאותו בדמים ובלי הסכמתו לא יכלו לעשות מאומה, אבל מיד כשהעבירוהו מנשיאותו נמנו החכמים וקבעו הלכה כב"ה בכל דבר כי לנהוג בכל דבר כב"ש לא היה רוב הצבור יכול לעמוד בו ולמען לא יתחלקו החכמים לשתי אגודות ולשתי תורות – כי ב"ש וב"ה נחלקו בפרטי המצות למאות – לכן הסכימו אז רוב החכמים וביניהם ע"ב זקנים (ע' זבחים פ"א מ"ג וידים סופ"ג) לקבוע הלכה לעולם כב"ה והחכמים המעטים שהיו מב"ש הוכרחו להרכין את ראשם נגד הרוב, ואז יצא הב"ק "אלו ואלו דברי א"ח הן אבל הלכה כב"ה" והוסיפו החכמים ואמרו "שכל העובר על דברי ב"ה חייב מיתה" והגזימו בזה כי חששו לתלמידי ב"ש הקיצונים שיחמירו על עצמן כב"ש ולאחר זמן עוד יורו לאחרים כב"ש ושוב תעשה תורה כשתי תורות; ולאחר כל זה עוד נמצאו יחידים מן תלמידי ב"ש שהיו מחמירין על עצמן כב"ש כמו ר' טרפון ור' אלעזר ב"ע בברכות פ"א ה"ו וז' ואמרו בשביעית פ"ד ה"ב "תרתין מלייא נהג ר' טרפון כב"ש וסכין בהדא ובק"ש" וזה היה לאחר שיצאה ב"ק כדמשמע בברכות שם.
והנה אחד שקבעו הלכה כב"ה בכל דבר, שוב אין צורך לנסות ולבחון את התלמידים הרוצים ללמוד בישיבה כי אין לנו עסק בהנהגת התלמיד בביתו ובסתר ואז יצאה הב"ק ביבנה "אין לכם עסק בנסתרות". ובלי ספק שמפני שנקבעה הלכה כב"ה ראו החכמים שצריכים לברר ולמנות כל ההלכות המעטות שב"ה הודו לב"ש וגם את ההלכות שב"ש וב"ה הפכו שיטתן דהיינו שב"ש הקלו בהן וב"ה החמירו בהן מפני שכבר נחלקו בהן החכמים ובמקצתן אמרו לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה (ע' בבלי כ"ח א') ועל מדוכה זו ישבו החכמים באותו זמן ובדקו כל הלכה והלכה שנחלקו בהן ב"ש וב"ה ומנו מספר אלה שב"ש הקלו בהן למען נדע כי בשאר ההלכות המרובות ב"ה הן המקילין והלכה כמותן וזהו שאמרו בבבלי ברכות כ"ח א' עדיות בו ביום נשנית ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבה"מ שלא פירשוה.
ונראין הדברים שהבת קול שיצאה ביבנה היינו מה שנמנו החכמים שביבנה והסכימו לקבוע הלכה כב"ה בכל דבר ושני הקולות קול אחד הוא מבית הועד שביבנה; ובת קול זאת היא שם מושאל מבת קול מן השמים וכעין ב"ק שביבמות פט"ז מ"ו וכ"ש בתויו"ט שם (ובזה תתיישב תמיהת התוספות בחולין מ"ד א' ד"ה "ורבי" דקיי"ל כב"ה משום ב"ק ולא חיישינן לב"ק שיצא מן השמים דהלכה כר' אליעזר במו"ק רפ"ג ובבלי ב"מ נ"ט ב').
והנה ברור הוא שדבר גדול כזה לדחות לגמרי כת חכמים שהיתה מורה הלכות כפי שיטת ב"ש כמאה וחמשים שנה ולקבוע הלכה ככת שכנגדן היה קשה מאד כי לא נקל היה לבטל מכל וכל את החכמים שהיו מב"ש וגם מחדדי טפי (בבלי י"ד א') ובודאי שעמדו הרבה על שמועותיהם אך לבסוף גברו תלמידי ב"ה המרובים וזהו שאמר ר' חסדא בסוטה שם "צער גדול היה להן".
והנה לעיל אמר ר' יוחנן בן נורי ראה היאך הלכה זו רווחת בישראל אם לקיים דברי ב"ש כו' בואו ונתקן שיהו הצרות חולצות ולא מתייבמות תני לא הספיקו להתקין עד שנטרפה השעה, נראה שריב"נ הציע תקנתו לפני ר"ג וחכמים טרם שהעבירוהו מנשיאותו שעדיין חששו לדברי ב"ש אלא שלא הספיקו לגמור את הדבד עד שהעבירו את ר"ג מנשיאותו והעמידו לראב"ע במקומו ואז קבעו החכמים הלכה כב"ה לעולם ושוב לא היה מקום לתקנת ריב"נ ועל ענין זה רמזו בשנטרפה השעה.