מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 4 · הלכה 2 · Segment 4

טבעת אין בה משום עירבון. מכאן למדו המפרשים דבדבר שהוא שייך בו תורת דמים כגון שנתן לו זהוב כדמחלק האי תלמודא בשביעית והבאתי בפנים דהוי כמו שנתן מקצת דמים כדאמר טעמא שדרכו להשתנות והובא דעת זה בדברי הה"מ ריש פ"ז ממכירה. ומשמע מהכא דבמשכון אין בו מי שפרע כדקאמר אין בה משום עירבון דלית בה האי דינא דלעיל וכדכתב הרי"ף ז"ל דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו. ובמה שהביא שם ראיה מפ"ק דקידושין דף ח' ע"ב גבי ההיא דזבן אמתא בפריטי וכו' אתו לקמיה דר' אמי א"ל פריטי אין כאן נסכי אין כאן והקשה הר"ן על הראייה הזאת הובא בשי למב"א ז"ל דהתם דינא קאמר להו דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליו מי שפרע ועוד דהתם אמתא הוי דכמקרקעי דמי ואיפשר דליכא מי שפרע במקרקע. ובסוף הביא ראיה לדברי הרי"ף מההיא דהכא ע"'ש. ולפ"ז אין לנו הוכחה דסובר הרי"ף ז"ל דבמקרקע יש בו מי שפרע. ועיין בד"מ סי' ק"צ שכתב ומדברי הרי"ף נראה דס"ל דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן נסתפק בדבר עכ"ל. ומה שהיה נראה כי להוכיח מדעת הרי"ף הוא מכח קושית הר"ן בההיא דאמתא אבל כד אתינן להאי טעמא כדמוכח מהכא דבמשכון לית ביה מי שפרע א"כ בלאו הכי דברי הרי"ף נכוחים הן ואין לנו ראיה דמטעם מקרקעי אמרו הכי בהאי דאמתא. ולא מכח קושיא דתיפוק ליה דמקרקעי הוה משום דדינא קאמר וקמ"ל דבמשכון לא חיישי' כלל. ומדברי הרמב"ם נראה דיש בקרקעות מי שפרע דכתב בפ"ז ממכירה הל' ח' הלוקח מחבירו קרקע או עבדים וכו' ופסקו הדמים והניח משכון וכו' חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע. א"כ משמע דבענין אחר שייך גם בקרקע מי שפרע וכגון במקום שכותבין שטר דלא קני לקרקע בכסף לחוד וקאי במי שפרע:

אמר ליתן מתנה לחבירו וכו'. ובבבלי דף מ"ט מסיק דבמתנה מועטת דסמכה דעתיה אינו מותר לחזור בו לכתחלה ואם חזר בו הוי מחוסר אמנה וצריך לפרש ה"נ דחוזר לכתחלה דקאמר במתנה מרובה הוא וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל שהביא הא דהכא על מסקנא דהתם משמע דלא פליגא. ומה שכתב הב"י סוף סי' ר"ד דהרמב"ם כתב לירושלמי זה בפ"ז לא מצאתי בהלכות מכירה שנזכר שם מהאי דהכא ובפ"ז הל' ט' כתב כפי המסקנא דהש"ס דילן. וחילוק שבין עני ועשיר דהכא הוזכר בי"ד סי' רצ"ח. ויש לגרוס כאן הדא דתימר בעשיר אבל בעני נעשה נדר: