מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 5 · הלכה 1 · Segment 8

רבי לא אמר כנותן לו שכר רגלו. עיקרי דינים אלו הנוגעים בדין משכנתא יתבארו לקמן בהלכה ב' עם מה שנתברר לנו מן השיטות בס"ד ולפי חלוקי דעות מהראשונים וגדולי האחרונים. וכאן אין לנו לבאר כ"א זה. דמבואר הוא להדיא דהאי ענינא אעובדא דלעיל קאי שכשאמר לו הב לי דינריי השיב לי זה לית את צריך והב אגר כלים וכו' וכדפרישית בפנים ואפי' נפרש דהאי אמר ליה לית את צריך וכו' אמתני' קאי יהיה איך שיהיה עכ"פ מבואר הוא דדין זה מיירי שלא התנה עמו בתחלה לדור בחצרו בחנם אלא שאחר ההלואה היה דר המלוה בחצירו וכשביקש הלוה שכרו וא"ל המלוה תן לי מעותי השיב זה א"כ צא מביתי ובאו לדין. והרי זה ממש דין הנזכר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו ממלוה בהל' ב' המלוה את חבירו וכו' ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם העלה ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו ובא לנכות שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינין שאם מסלק אותו בלא כלום ה"ז כמי שהוציא אותו בדיינים ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. והראב"ד ז"ל השיג שם וכתב אין כאן מקום לשודא דדייני וכו'. ומבואר הוא דמכאן למד הרמב"ם לומר כן ולא רצה לפסוק כרבי זירא דלדידיה עכ"פ כמוציאין ממנו א"ר הוי אם השכר כנגד החוב ולפיכך פסק כר' אילא דלפי ראות עיני' הדיינים קאמר דרואין אותו כנותן לו שכר רגלו שלא להטריחו לצאת מן הבית חוצה ולנוד ממקום למקום להוציא שכר הכתפין. וכפי ערך שכר זה הוא מנכה לו מחובו. ולענ"ד פשוט הוא דדבריו ז"ל הם דברי ר' אילא דהכא: