מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 3 · הלכה 1 · Segment 3

אמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה וכו' בפירש מילתא דהכא ובפלוגתא דת"ק ודר' יוסי נחלקו הפוסקים דהרי"ף בפ' כל הנשבעין מפרש דלענין דין גלגול דשבועה דלעיל פליג בהא דקאמר ת"ק דאם בא לגלגל עליו ורוצה לשלם חוששין ואומרין לו או תשבע על הכל או תשלם הכל ואהא פליג ר' יוסי ואמר לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר וכו' והרשות בידו לחזור בו ופסק שם כת"ק וכר' זעירא דהכא בפ' הנזכר ודין זה מוסכם הוא וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מטוען הלכה י"ג והטור וש"ע סי' צ"ד ומה שכתב שם הראב"ד דאם אמר הנתבע על הגלגולים אני נשבע ונפטר ועל הטענה הראשונה השבע וטול הרשות בידו גם הרמב"ם מודה בזה וזה מבואר הוא בדברי הה"מ שם וכמו דקבע זה להלכה בש"ע שם סעיף ו'. מיהו בפירושא דמלתא חולק הרא"ש ז"ל בסוף פרק הנזכר וכתב דלא פליג אלא לענין מיקני כפילא ולא איירי הכא בענין שבועה כלל וז"ל שם אחר שהביא הא דלעיל אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד פירוש ומשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו אמר נשבע אני וראה שמגלגל עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין פי' שמא ליפטר מן השבועות אמר הריני משלם ולא לעשות נחת רוח להמפקיד ולא מקני ליה כפילא וקאמר ר' יוסי לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו וכיון דאמר הריני משלם הוי כאלו אמר מתחלה איני נשבע ומקני ליה כפילא וניחא להאי פירוש דאלו לרב אלפס צ"ל שהירושלמי פליג אגמרא דידן דסבר דאין מגלגלין בדרבנן דכי אמר נמי הריני משלם אכתי מחויב שבועה דרבנן שאין ברשותו כדאיתא בירושלמי אהך מלתא גופיה עכ"ל העתקתי זה מפני שראיתי להש"כ בסי' רצ"ה סעיף ב' ס"ק ד' כתב בשם הרא"ש סוף שבועות מי שאמר אני נשבע ורצה לגלגל עליו טענות אחרות ואמר הריני משלם אעפ"כ מקני ליה כפילא. והוא תמוה דמאין הוציא זה מדברי הרא"ש דר' יוסי הוא דס"ל הכי והלכה כת"ק דבהא ודאי לא פליג הרא"ש על הרי"ף דשמר הכלל הלכה כת"ק אלא בענין פירושא הוא דפליג ובאיזה ענין דפליגי ודאי לא יחלוק דאין הלכה כר' יוסי וזה מבואר. ובענין עיקר הדין במה שכתב הרא"ש בגילגול יתבאר אי"ה בפ' כל הנשבעין בסייעתא דשמיא:

היו לו עדים שנגנבה באונס וכו'. לאו דוקא באונס שהרי בש"ת משתעו אלא שלא בפשיעה. א"נ לאשמועינן גם בש"ש דהא דינא דמתני' גם בש"ש שייכא כדאמר רב פפא התם דף ל"ד ע"א ש"ש שאמר נגנבה מקני ליה כפילה כיון דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה וכו' ואשמועינן הכא דכיון שיש עדים בכך לא מקני ליה כפילא וטעמא דמשום דמעיקרא לא אסיק המפקיד אדעתיה שיתרצה לשלם בדבר שהוא פטור מן הדין. כללא דמילתא בהאי דינא דבעינן שלא יטריחוהו לבא עמו בדין אלא כשיתרצה מאליו לשלם משום נחת רוח זה מקני ליה כפילא וגם בענין שיהיה באופן שיעלה על דעת המפקיד בתחלה בשעה שהפקידו אצלו שאם יאבד ממנו באופן שיתחייב ויתרצה לשלם בהא הוא דמקנה ליה מעכשיו להכפל ולכל שבת דאתי ממילא כגון שנתייקר וכדאמר רבא בלי' קמא התם וכן הסכימו הפוסקים. ואי לאו הכי הוה מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמר התם והיינו נמי דקאמר ר' לעזר הכא בהאי דינא דכיון דבשעה שהפקידו לא אסיק אדעתיה שישלם לו בכה"ג והוה כמוכר עכשיו לאחר שנגנב מה שיבא לו מהקנס באם שימצא הגנב ולא כלום הוא דהוי מקנה דבר שלא בא לעולם. ולזה הדין דר' לעזר הסכים הרמב"ן ז"ל מביאו הה"מ בריש פ"ח משאלה ופקדון וכמבואר ממה שכתבתי לעיל הטעם. ודוקא לענין שאמר הריני משלם שייכא הך סברא דאסיק אדעתיה וכו' אבל אם שילם בזה ודאי אפי' בהאי דינא דיש עדים וכו' קני ליה כפילא דהא קי"ל כרבא פ' הגוזל דאפי' אם נשבע ושילם אח"כ קני הכפל ומכ"ש הכא דלא אטרחיה לב"ד וזה מבואר. והנ"י בשם הרשב"א ז"ל כתב דפסק גם בדין דלקמיה הכי דהיכא דיש עדים שנגנבה בפשיעה דג"כ מקני ליה כפילא והטעם דגם בהא איכא למימר האי סברא דמעיקרא אסיק אדעתיה שאם יגנב ממנו בפשיעה ויתרצה לשלם לו מיד. וזהו סברא מה שי"ל לדעת הרשב"א. ועיין בנ"י במ"ש דאי בעי פטר נפשיה וכו' ור"ל דאסיק אדעתיה שאם היה רוצה ישבע לשקר וכו' ומ"מ הדברים דחוקים וכן מ"ש שם בשמו דהכי משמע בירושלמי תמוה הוא דהיכי משמע הכא וג"כ הא בעיא דלא איפשיטא היא. ובודאי א"א לפרש הכא בענין אחר. ועוד דבדין זה ודאי כבר הטריחו לב"ד שהרי אין דרך להביא עדים שנגנבה בפשיעה אלא המפקיד לאחר שיטעון הנפקד נגדו ואם נתרצה מיד בתחלה קודם שהטריחו לדין מה לנו ולעדים והלשון היו לו עדים לא משמע כן ואפילו נדחק לפרש דכיון שידע שיש להמפקיד עדים בכך נתרצה לשלם מיד עכ"פ מבואר הוא דהש"ס נסתפק בזה. למי משלם לראשון דלא אמרי' אסיק אדעתיה כל כך ושמחמת כן ירצה לשלם לו או לשני דנימא דאפ"ה אסיק אדעתיה דכל כה"ג דמתחייב לשלם לו מן הדין ואם לא יטריחוהו ויתרצה לשלם לו מקני ליה כפילא. או לשניהן כלומר דכיון דיש סברא לכאן ולכאן הדבר בספק ויחלוקו בכפל. וזה מבואר ומוכרח הוא. וכן מוכח מדיוקא דהש"ס דהתם דאמר רב פפא ש"ח שאמר פשעתי וכו' משמע דטעמא הוי משום דאי בעי פטר נפשיה בטענת גניבה הוא ולאפוקי ביש עדים שהגניבה בפשיעה הוה וכבר מבואר הוא בשיטא למב"א ז"ל בהעתקת דברי רמב"ן וכן דיקדק התם מהמתני' מדקתני שהרי אמרו ש"ח וכו' ולכאורה מיותר הוא אלא לאשמעינו דוקא בכה"ג שיכול לפטור עצמו בשבועה ולאפוקי ביש עדים בפשיעה. וא"כ בעיקרא דדינא נוכל לומר דמתני' אתא למעוטי דבכה"ג דלא אמרי' דודאי מקני לי' כפילא אלא הדבר בספק הוא ויחלוקו כדאמר הכא. ודעת הרמב"ם ז"ל סתום באלו הדינין. ובמה שפילפלו המפרשים בדבריו במ"ש בפ"ח מאלו החילוקי דינים דמתני' כבר המה בכתובים ואין לי לבאר אלא מה שנלע"ד דמה שכתב הש"כ שם דגם הרמב"ם יודה להראב"ד בענין שבח היוקר שבא אחר הפקדון עד שעת הגניבה שהוא של המפקיד ע"ש ס"ק ז'. ובודאי דעתו היה לדקדק מדכתב הרמב"ם שם הלכה ג' והרי הן שוין סלע ונגנבו או אבדו ואמר וכו' והרי הן שוין ארבע וכו' דלכאורה משמע מדבריו דמיירי בשעת הגניבה עדיין סלע היו שוין ואח"כ הוקרו. ואין זה מוכרח כ"כ. ולענ"ד יש לדייק מדבריו איפכא והוא במ"ש שם בריש הפרק דאיירי בדין הכפל וכתב ונגנבו או אבדו וכו' ולא בחנם כתב שם ואבדו דלא שייך כפל כלל ולא בטוען טענת אבד כמבואר למאי דקי"ל. ובמתני' כבר מבואר מה שדחקו התוס' בזה לקיים הגי' שלפנינו. ובודאי משום זה לא היה הרמב"ם מעתיק ואבדו שם אלא הפי' דהמתני' למדנו ממה שכתבו בתוס' שאנ"ץ הובא בשיטה וזה לאשמעינן דאי אייקר הוה השבח שלו וקמ"ל דלא הוי כשבח דאתי מגופה כעין ולדות אלא דאתי מעלמא הוא דככפל דמו ואי לא אטרחיה לב"ד ברשותי' אייקר ודינו ככפל ע"כ. ובודאי זהו דעת הרמב"ם במה שהעתיק ואבדו בדין הכפל לדמות שבח היוקר דנלמד מן ואבדו לדין הכפל והרי הוא כדינו ממש אפילו במה שנתייקר אחר הפקדון דכל כה"ג אמרי' אסיק אדעתי' מעיקרא באם שירצה לשלם להקנות לו מעכשיו. וזהו סייעתא להה"מ ולהסמ"ע בדעת הרמב"ם ז"ל. וכן במ"ש הרמב"ם שם הל' א' מדין גיזות וולדות. חזרו הבהמה עצמה וכו' וכבר ביארנו שאין הגנב מחזיר גיזות וולדות אלא לפני יאוש. הצעת הדברים כך הן לפי שהדין מתחלק בענין גיזות וולדות למי הן לפעמים להמפקיד ולפעמים להגנב ולעולם לא יהיו של הנפקד וכמה שכתב הפרישה ע"ש וזהו לדעת הטור והפוסקים דכוותיה דבשינוי תליא מילתא. ולדעת הרמב"ם כן הוא דהגיזות וולדות שהיו בשעת הגניבה שהיתה טעונה ומעוברת ועדיין עליה דחזרה בעינה הכל להמפקיד חוץ מן הכפל שהוא של הנפקד ואם ילדה או גזזה בבית הגנב והוא אחר היאוש הרי הן של הגנב והכפל להנפקד. וכבר בארתי מהדעות לכל השיטות ומההכרח מהסוגיות לעיל בהגוזל ועיין בסוף מסכת בבא קמא תמצא הכל מבואר ומה שיצא לנו שם בס"ד. וזהו מה שרציתי לבאר כאן בהלכה זו: