מראה הפנים על תלמוד ירושלמי בבא מציעא · פרק 1 · הלכה 7 · Segment 3

אדם מצוי ללות ולפרוע לבו ביום וכו'. מבואר הוא וכמו דמשני לי' ר' אסי לר' זירא התם בדף י"ז ע"א גבי האי מימרא דר' אסי א"ר יוחנן המוצא שט"ח וכו' זמנו בו ביום והבאתי לעיל בד"ה ותליתהון מתברין ותמצא זה בקונטרס אחרון סימן א' ושם כתבתי דבענין קושית הריב"ש בסימן שפ"ב שהקשה לדעת רש"י דס"ל שט"ח המוקדמין פסולין היינו לטרוף ממשועבדין אבל מבנ"ח מיגבא גבי אם כן מאי קאמר התם בהא תיפוק לי' דהוה ליה מוקדם הא נמחל שעבודו גריעא הוא דאפי' מבנ"ח לא גבי ואמרתי שלדעת רש"י יש לומר דגם בנמחל שעבודו גובה מבנ"ח ס"ל ושוב ראיתי דבהדיא כתב רש"י ז"ל כן בפ' הכותב דף פ"ה ע"א בסופו דנמחל שעבודו הוי כמלוה על פה ואינו גובה מן הלקוחות וכן פי' הוא ז"ל בפ"ג דגיטין וכמו דנראה מפירושו דהכא במה שפי' ד"ה ומפסדי לי וכו' דמדמי נמחל שעבודו לדין שט"ח מוקדם ולטרוף מן הלקוחות הוא דפסול. וא"כ לדעת רש"י ז"ל לק"מ אלא דאכתי יש לעיין לדעת הרמב"ם ז"ל בענין זה דס"ל בשט"ח המוקדמין כדעת רש"י דאינו פסול כ"א לטרוף מן הלקוחות אבל מבנ"ח גובה כמו שכתב בריש פכ"ג ממלוה ובנמחל שעבודו פסק בפי"ד מהלכות הנזכר הלכה ז' דכחרם הוא וא"כ אינו גובה בו כלום ואפי' מבנ"ח ולפ"ז הדרי קושית הריב"ש אליביה לדוכתה. ובסוף הדיבור תמצא ישוב נכון לקושיא זו ועל קו האמת. ובודאי לרב כהנא דמוקי התם לההיא דר' יוחנן במצא שט"ח שזמנו בו ביום דבשחייב מודה מיירי וי"ל דגם האי מילתיה דר' יוחנן בענין נמחל שעבודו בשהוא מודה מיירי וכדלקמן ובלאו הכי נראה כן דקאמר אינו חוזר ולוה בו דמשמע שהלוה רוצה ללות ומודה לו ואפ"ה אינו לוה משום שנמחל שעבודו ולענין לטרוף מן הלקוחות ולפ"ז לא הוי קשה מההיא ערבא דא"ל הב לי מאה זוזי וכו' דבפ' חזקת דף ל"ב ע"ב דמשמע דאף מבנ"ח אינו גובה בנמחל שעבודו דשאני התם דא"ל ולאו פרעתיך. אלא שמדברי הרמב"ם בפי"ד לא משמע לחלק כן שהרי כתב שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרם. וא"כ אפי' הוא מודה בו אינו גובה ממנו מכח השטר הזה דכחרם בעלמא הוא אלא כמלוה ע"פ ממש הוי ויתבאר מזה לקמן. ובתחלה אבאר לפי שיטת הפוסקים בעיקר דין דמצא שט"ח ומכח מה שנתבאר בהלכה דלעיל בביאור הסוגיות ואין מן הצורך להאריך במה שכבר מבואר חילוקי הדעות בפוסקים כ"א במה שמצאתי ראיה לדעת הרי"ף והרמב"ם והסוברים כוותייהו ומוכרח כדבריהם. כבר מבואר הוא דבדינא דמתני' מצא שט"ח וכו' פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפי"ח מאבידה כטעמיה וכאוקמתא דר' יוחנן דחיישינן לפרעון ולקנוניא. וא"כ אפי' השטר מקוים חיישינן לזה וכמ"ש הרמב"ם להדיא בריש פ' הנזכר. ועיקר טעמייהו דפסק כר' יוחנן כתב הרי"ף דתניא כוותיה וכו' וכלומר דהא אינהו פסקו כרב אסי בהא דכותבין שטר ללוה וכו' דדוקא בשטר שיש בו קנין הוא כדפירשו ז"ל לשטר הקנאה דקאמר וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ג ממלוה הלכה ה' ובשטר שאין בו קנין אין כותבין דחוששין שמא כתבו ללוה ממנו בניסן ולא ילוה עד תשרי. אלא משום דמתני' סתמא קתני ומשמע בין שטרי הקנאה ולאו הקנאה ובין מקוים או לא והלכך לא מתוקמא כרב אסי וכמו שנתבאר לעיל. גם שם בארתי דמילתיה דרב אסי בענין אוקימתיה אליבא דר"מ אזלא כפי שיטתיה דפ' א"נ דס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וכר"מ דס"ל הכי. ור' יוחנן דס"ל נמי דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כדאמר בהדיא בפ' מי שמת דף קנ"ד ע"ב. אבל לדידיה אין ענין כלל לפי אוקמתיה דמתני' בדין זה דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומ"מ בעיקר דין ובחשש שמת כתבו ללות וכו' הסכמת גדולי הפוסקים ורוב הדעות כרב אסי ודלא כאביי דלא ס"ל כוותיה בענין עדיו בחתומיו זכין לו כמבואר בדברי הטור סי' ל"ט בחלוקי הדעות בענין זה. ובמה שהקשה הרא"ש ז"ל כאן על דברי הרי"ף בהא דלא פסק כאביי מכח האי כללא דהלכתא כבתראי אף כנגד רבותייהו. כבר כתבתי בפ' הגוזל קמא הלכה ג' שהוא נגד דבריו בפ' עושין פסין בענין זה וע"ש. וכן נמי נתבאר לעיל בביאור הסוגיות דלר' יוחנן נמי ס"ל דחיישינן שמא כתב ללות וכו' והיכא דאיכא חשש קנוניא חיישינן לקנוניא והיכא דליכא חשש קנוניא כגון בשטר שנמצא בו ביום אכתי אם לית ביה הנפק חיישינן להרוחת פשיטי דספרא ושמא כתב ללות ולא לוה עדיין כלל וכמבואר ומוכרח שם מהסוגיא דדף י"ז בד"ה ור' יוחנן מוקי לה התם וכו' ע"ש. ובזה נתבארו דברי הרי"ף והרמב"ם והסוברים כוותייהו גם בדין זה בשטר שנמצא בו ביום שפסקו דאף אם חייב מודה בעינן ג"כ שיהיה השטר מקוים וכמ"ש הרמב"ם בפי"ח מאבידה הלכה ב' ואם אינו מקוים לא יחזיר שמא כתבו ללות ועדיין לא לוה. ובדין זה רבתה המבוכ' באחרונים וכמה מהם סמכו על קושית הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ שם שהקשה למאי דפסקו כרב כהנא בחייב מודה א"כ למה הצריכו הנפק דאי משום קנוניא ליכא דאי בעי כתיב ליה שטר אחר מהשתא דלא בירושלם יתבינן דכתבי שעות אלא לרב כהנא ודאי לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא בדרב אסי א"ר יוחנן הנפק כלל עכ"ל. והש"כ סי' ס"ה ס"ז הביא דברי מעד"מ שכתב דאיכא למיחש שעכשיו רוצים לעשות קנוניא והשיג עליו דהא משמע בהש"ס דבזמנו בו ביום ליכא חשש קנוניא וע"ש דהעלה דלא כהרי"ף והרמב"ם. ופשוט הוא דבזמנו בו ביום חשש קנוניא ליכא. אבל כבר נתבאר דחשש פשיטי ספרא איכא. ומוכרח מהסוגיא דגם לרב כהנא אית לי' הא דרב אסי דהנפק בעינן ולא פליגי עליה אלא בענין פריעה בת יומא דס"ל לרב כהנא דבשאין חייב מודה חיישינן גם לפריעת בת יומא וכמו שהכרחתי לעיל בביאור הסוגיות שם בזה דאל"כ קשה הא דאמר רב כהנא מ"ד האי מיפרע פרעיה וכו' ואי בדלית בי' הנפק מיירי אמאי לא קאמר דעדיין לא אוזפיה כלל. וכבר מוכרח הוא ג"כ מהסוגיא דלרב כהנא נמי ס"ל האי חששא שמא כתב ללות ולא לוה דאל"כ מאי מקשה עליה לקמן ומ"ש וכו' ואוקימנא וכו' ומשום שמא כתב ללות וכו' וכפי אשר נתבאר הכל לעיל. מכל הלין מוכרח הוא דגם לרב כהנא הנפק בעינן והעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם וזה שדקדק הרמב"ם וכתב שמא וכו' ועדיין לא לוה. והחשש הוא משום דהלוה רוצה להרויח פשיטי דספרא ולא משום קנוניא וכבר החזקתי שם בסברא ובראיות דבכה"ג אמרינן דשביק מלוה ומתרצה להלוה. וכן הרא"ש ז"ל כתב להא דא"ר אסי א"ר יוחנן וכו' והוא שחייב מודה והיינו כרב כהנא וסיים וליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה דכתיב ביה הנפק. וכבר תמה הדרישה על הב"י בזה דכתב בשם הרא"ש שלא הביא הנפק וע"ש שכתב ג"כ הסברא דפשיטי דספרא אבל לא הכריח מהסוגיא דמוכרח הוא לרב כהנא לומר כן כאשר נתבאר. וכן הטור בקיצור פסקי הרא"ש כתב המוצא שטר מקוים וביום שנכתב וכו'. וכן פסק בס' התרומות בשער נ"ב ח"א. ובס' ג"ת מצאתי שם שדקדק ג"כ בענין שכתבתי לעיל מ"ד מיפרע פרעיה וכו' ולא קאמר כתב ללות ולא לוה עדיין. אבל עדיין יש לטעון ע"ז דמנא לן דס"ל לרב כהנא האי חששא שמא כתב ללות וכו' ובמה שהוכחתי לעיל נתבאר הכל בס"ד. נשאר עלינו לבאר עוד בענין דין שט"ח המוקדמין שכתבתי לעיל דלדעת הרמב"ם דס"ל דגובה מבנ"ח ובנמחל שעבודו ס"ל דכחם הוא ואינו גובה בו כלל ואפי' בחייב מודה כמלוה ע"פ הוא וא"כ נשאר עדיין דקדוק הריב"ש במקומו הא דקאמר תיפוק ליה דמוקדם הוי. ואם דאפשר לדחות לזה ולומר דעיקר הקושיא על לכתחלה הוא דקאמר אינו חוזר ולוה בו מאי אריא שכבר נמחל שעבודו ואסור ללות בו תיפוק ליה דהוי מוקדם ואסור לכתחלה אפי' מוקדם כי האי שלא ילוה לו בזמן הכתיבה כמבואר הוא וכך רצה לומר בעל ג"ת שם. אבל האמת יורה דרכו דל"ק כלל האי קושיא דהריב"ש דהא הכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו ס"ל דגם בנמחל שעבודו מלקוחות היא דאינו טורף אבל מבנ"ח גבי כדמשמע פי' הכותב שציינתי לעיל וכפי' רש"י שם וכן בפ"ג דגיטין וא"כ דין מוקדם ונמחל שעבודו דמיין להדדי אליביה דקאמר בפ' איזהו נשך דף ע"ב דלרבנן משום גזירה שמא יגבה מזמן הראשון הוא וכפרש"י שם והתוס' דרצו לדחוקי ולפרש שם הא דר' יוחנן גם לענין ב"ח ע"ש שלא החליטו אליבא דרבנן אלא אליבא דר"מ וכן משמע מדבריהם בפ' מי שמת דף קנ"ז ע"ב ד"ה מוקדמין פסולין וכו' ע"ש. ועכ"פ נוכל לפרש לדברי ר' יוחנן כפי' רש"י וכן לדעת הרמב"ם דבתרווייהו במוקדם ובנמחל שעבודו מבנ"ח הוא גובה וא"כ בסוגיא דהכא אליבא דר' יוחנן לק"מ. והשתא בדין מוקדם פסק הרמב"ם שם כר' יוחנן וכפי' רש"י שם ובדין נמחל שעבודו פסק כאביי דפ' חזקת גבי ההוא ערבא שהבאתי לעיל דבתראה הוא וכן מסקנת הש"ס שם והכל ניחא בס"ד:

בשלא נשתעבדו הנכסים. למאי דפרישית בפנים קשה מה בכך שלא התנה בפירוש עכשיו אם מוסר לו השטר כמות שהוא מהמלוה הראשונה ויש לפרש דה"ק בשלא נשתעבדו הנכסים כלל בשטר שפירש לו ע"מ שאין בו אחריות וכלומר דבריך הם בשאין כאן שיעבוד נכסים אלא מלוה עצמו הוא גובה דבהא שייך לומר הלא באותו הזמן ואלו העדים בעצמן הן ואין חשש כלל אבל אם יש שיעבוד נכסים אפי' באותו יום נמחל שיעבודו הוי ואזלא כמסקנא דהתם והרי מכאן ראיה ברורה למה שפסקו הע"ש והסמ"ע בסי' מ"ח דכתיבת יד שאינה אלא לראיה בעלמא ואינו טורף בו ממשעבדי שחוזר ולוה בו דהכא נמי הוי ככת"י לענין זה. וכן היש אומרים דהכא נמי פירושו כן בשלא חתמו העדים וכו' התם שייך דבריך שחוזר ולוה בו וזהו ממש הדין בכת"י כמ"ש. ועוד יש לפרש וג"כ בענין זה בשלא חתמו העדים על אותה המלוה הראשונה וא"כ לא שייך בזה בטלה עדותם כשפרעו. ובכה"ג הוא דחוזר ולוה בו וחותמים העדים על המלוה השניה. א"נ בעידי מסירה דג"כ חוזר ולוה בו וכדכתב הב"י שם בשם המרדכי ע"ש: