בן יהוידע על חולין · דף 106a

כִּי אָתָא רַבִּין אָמַר: רִאשׁוֹנִים, הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים, הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה דלא נחלקו במציאות אלא באחרונים הא והא הוה בחד עובדא דבתחלה אפקא ואחר כך לא שככה חמתו בזה וקטלא ובראשונים תרי עובדי הוו פעם האכילו בשר חזיר ופעם בשר נבלה.
ברם הא קשיא איך היה מתעסק בבשר חזיר? ונראה דלאו שלו היה אלא של גוי וזה היה יושב בחנות בשכירות.
אבל במהר"ם שיף ז"ל הביא מן מרן ז"ל (בית יוסף יורה דעה סימן קיז) דעת שמד היה והיו מתנכרין היהודים דיראים להראות עצמן יהודים ולכן היה רשאי להתעסק בבשר חזיר עיין שם. ולפי זה קשא מנא ידע שהוא גוי מחמת שלא נטל, ודילמא היה מוכרח לכך שאם יטול יכירו בו שהוא יהודי? ונראה דהיה לו לבקש מים ליטול משום נקיות דגם הגוים רוחצים ידיהם משום נקיות. אך עדיין קשא דילמא נטל ידיו בביתו ונכנס לחנות לאכול? ונראה לי כגון שראה שחיכך בבשרו לפניו אם כן בעי נטילה כאן וכיון דלא רצה ליטול משום נקיות הכיר בו שהוא גוי.
ועדיין יש להקשות איך זה היהודי אכל תבשיל ולא חש שמא זה יתן לו מאכל אסור ולא ידע שהוא יהודי ומתנכר? ונראה לי כגון שבא קודם שבוע אחד לחנות לאכול ולחש לו באזניו שהוא יהודי ומתנכר וחשב כי כבר הכירו וידע שהוא יהודי אך זה שכח אותו ולא ידע שהוא היהודי שבא קודם שבוע זה ולכך מכח הנטילה שלא נטל חשב שהוא גוי והאכילו בשר חזיר.

וְסִימָנִיךְ: אָתָא רַב דִּמִי אַפְקָהּ, אָתָא רַבִּין קַטְלָהּ. עיין רש"י ז"ל. ונראה לי הסימן הוא כך ראש וסוף 'דִּמִי' הוא ד"י שהם קודמין לראש וסוף 'רַבִּין' שהוא ר"ן לכן מוכרח לשנות ברב דמי אפקה שהיה זה בראשונה וברבין קטלא שהיה זה באחרונה.

רַבִּי אַבָּא מָתְנִי חֲדָא מֵהֲנֵי וַחֲדָא מֵהֲנֵי לְחוּמְרָא. פירש רש"י ז"ל בשר חזיר חמור דאית ביה תרי איסורי. וקשא זה תינח למאן דאמר דסבירא ליה איסור חל על איסור אבל למאן דאמר אין איסור חל על איסור אין בבשר חזיר אלא חדא איסורא, ולפי זה נעשה בשר נבלה חמיר טפי דאית ביה איסור נבלה וגם עשה דאינו זבוח דהאי עשה לא שייכה אלא בבהמות טהורים ולא בבהמות טמאים ונמצא רבין מתני בתרווייהו לחומרא ומה חידש רבי אבא על רבין? וצריך עיון.