אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא. אף על גב דלשון זה לא נקטי ליה אלא על ענייני שמים ואזהרות השייכים לדברי תורה ומצותיה נראה דגם זה חשיב בכלל עבודת שמים כי מי שהוא חס על ממונו לשמרו שלא יתאבד הרי זה מכבד את השם יתברך שנתן לו שפע זה וכמו שכתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל הטעם שסיכן יעקב אבינו ע"ה עצמו לחזור על פכים קטנים והטעם שהצדיקים חביב עליהם ממונם (בראשית לב, כה). ועוד נראה 'דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' מסיר מכשול מן פועליו ואריסיו שלא יגנבו ממנו כיון דרואים איתו משגיח ומפקיח על ממונו הם יראים לגזול ולגנוב פן ירגיש בהם.
מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִיסְתְּרָא. נראה לי בס"ד רבותינו ז"ל רומזים לפי דרכם על עניינים הנפשים ועל נכסים הנפשיים שהם תורה ומצות וידוע מה שכתב הרב נחלת בנימין (מצוה קכז) דשיעור משקל דם הנפש הוא תל"ב אסרין כמנין תבל [432] ובתענית מתמעט בכל יום התענית איסר אחד מתל"ב איסרי דם הנפש עיין שם. ולזה אמר 'מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' רמז בזה על נכסים הנפשיים לפקח עליהם ולידע מה חסרון נמצא בהם כדי להשלים החסרון ולתקן המעוות משכח איסתרא דעל ידי כך אינו צריך להתענות כדי שיתמעט מדם הנפש שיעור איסר אלא ימצא זה השיעור אצלו.
על הנוסח והמהדורה
מהדורה
Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897