ריטב"א על נדה · דף 52b

הא בגופא הא ברישא. אנן נמי חזינן הכי אלא ה״פ דהפריש׳ איכא בין גופא ורישא ודוכתיו בתלמודא טובא כי האי לישנא.

כתבו בתוס׳ דהשתא אין אנו צריכין בבדיקת גומות אלא דכל שהגיע לכלל שנים ויש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין לבדוק יותר דמסתמא יש שם גומות.

גבה וא׳ בכרסה. יש שפי׳ כפשוטן ור״ח ז״ל פירש ששניהם בבית הערוה הגב הוא הכף התפוח שעליו וכרסה שפת הערוה אלא דנקט לישנא מעליא.

ורבנן אמר רב חסדא עד שיהו ב׳ שערות במקום א'. מן הלשון הזה נראה כפשוטו דבהא הוא דפליגי אבל מודים הם דקשרי אצבעות ידים ורגלים מקום שער הם אבל קצת הגאונים ז״ל פסקו דבעינן שתיהם במקום הערוה והכא במקום אחד המיוחד קאמר וכן דעת הרמב״ם ז״ל ואם קבלה היא נקבל ודאי להחמיר מיהת הלכה כדברי כלן להחמיר ולענין מיאון נקט שיעורא בזוטר ולענין חליצה שיעורא דנפיש.

אין בהם משום זוב. פי׳ משום זבה גדולה דתלינן שיצאו לחלק ביום אחד או בשני ימים בלבד.

מהו דתימא כל כה״ג מביא׳ קרבן ונאכל קמ״ל. פרש״י ז״ל דמביאה קרבן שאינו נאכל והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהא כתמים דרבנן ואפילו חזאי מגופא כדאיתא לקמן בפ׳ הרואה וא״כ היאך מביאה קרבן כלל ואיכא למדק מ״מ היכי ס״ד דתלמודא לומר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל וכי שויין טועין דלא ידעי דכתמים דרבנן לכך י״ל דכיון דראתה שני ימים רצופים קרוב הדבר שאין בשליש ראתה והרגישה ושכחה דהא בצפור לא נתעסקה ולהכי אמרינן מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל דודאי ראתה ושכחה קמ״ל דמביאה שמא שכחה ואינו נאכל שמא לא הרגישה כלל כנ״ל.

בהא זכנהו. פי׳ שזו היתה עקר תשובתו.

תרי ופלגא. פי׳ דאלו תרי בלחוד ליכא למימר דא״כ אידך גריס ועוד דאשתהי א״א לתלותו בדם מאכלת ומיהו פלגא לאו דוקא והא דפרכינן השתא שלשה חלוקות וכו׳ בדין דמצי לשנויי ליה דזו ואין צריך לומ׳ קתני אלא דכל היכא דאיכא תירוצא אחרינא כלל לית לן למימר הכי וכדמוכח בריש פ״ב דקדושין וכדכתיבנא התם בס״ד.