ריטב"א על נדה · דף 34a

הא דתנן בדם הנכרית ב״ש מטהרין וב״ה אומרים כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ואינו מטמא יבש ואע״ג דדם נדה מטמא לח ויבש גבי נכרית דלא הוי אלא מדרבנן עבדו בה הכרה דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים וב״ש לא גזרו ביה כלל מטעמא דמפרש בגמרא ובדם מצורעת ישראלית פליגי בדינא דאורייתא כדמפרש בגמרא ובדם יולדת ישראלית שלא טבלה אחר שבאו ימי טוהר אפליגו נמי בדינה דאורייתא ומסקנא אליבא דרב דהלכתא כותיה דלכ״ע מעיין א׳ התורה טמאתו והתורה טהרתו אלא דב״ה סברי ביומי וטבילה תלה רחמנא וב״ש סברי ביומי לחוד תלה רחמנא והא דאמרי׳ ב״ש שהיא כרוקה ומימי רגליה לומר שמטמא לח ואינו מטמא יבש היינו משום דלכ״ע אשה גופה טמאה היא ואסורה לבעלה כל זמן שלא טבלה מחמת לדתה וכדאמר קרא בנדתה תהא עד שתבא במים וכן מעינותיה טמאין כדין נדה ולא נחלקו אלא לענין טפת דם עצמה ואע״ג דדם טהר לאו מעין הוא לב״ה כדאיתא לעיל גבי מצורעת אפ״ה גזרו בה ב״ש טומאת שאר מעיינות כדי להחזיקה בטומאה כדינה עד שתטבול ולא גזרו בה טומאת דם ממש משום היכרא לתרומה וקדשים כנ״ל.

דם דלא שכיח. פי׳ דלא שכיח תדיר כרוקה ומימי רגליה אבל ודאי שכיח הוא כדאמר׳ בפ״ק דאשה שכיחה דמים וברור הוא טהורה מדאוריתא פי׳ דמתני׳ בדינא דאוריתא מיירי.